‫אלגברה לינארית ב׳‬

‫מרצה‪ :‬שלומי ג׳ילקי‬

‫‪ 30‬במרץ ‪2009‬‬

‫רשימות אלו הוקלדו במהלך השיעורים של הקורס ״אלגברה לינארית ב׳״ ‪ ,‬במהלך סמסטר חורף ‪ ,2008‬בהרצאות‬
‫מאת פרופסור שלומי ג׳ילקי‪ ,‬ומפורסמת ברשותו‪.‬‬
‫הרשימות הוקלדו ע״י רונן אברבנאל )‪ (ronen@tx.technion.ac.il‬ומפורסמת ב־‪.www.technion.ac.il/~ronen‬‬
‫המחברת תתעדכן מעת לעת במיקום זה‪.‬‬
‫הרשימות עלולות לכלול טעויות‪ ,‬חוסרים ואי דיוקים‪ ,‬והשימוש בהם על אחריותכם בלבד‪ .‬בפרט‪ ,‬היא אינה מכילה‬
‫כלל שרטוטים ואיורים שצוירו על הלוח‪ .‬בפרט‪ ,‬אין הפקולטה למתמטיקה או מי מטעמה אחראים על תוכן הרשימות‪.‬‬
‫הערות‪ ,‬הארות ותיקונים אתם מוזמנים לשלוח ל־)‪(ronen@tx.technion.ac.il‬‬

‫תוכן עניינים‬
‫צורות קנוניות ‪2 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1‬‬
‫חזרה ‪2 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1‬‬
‫‪2‬‬ ‫אופורטורים המיוצגים על ידי מטריצות אלכסוניות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.1.1‬‬
‫פולינומים ‪3 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.2‬‬
‫שילוש של אופרטורים ‪5 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.3‬‬
‫‪5‬‬ ‫‪T‬־אינורינטיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.3.1‬‬
‫‪8‬‬ ‫סכומים ישרים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.3.2‬‬
‫‪9‬‬ ‫הטלות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.3.3‬‬
‫משפט הפירוק הראשוני ‪11 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.4‬‬
‫‪12‬‬ ‫מעל שדה סגור אלגברית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.4.1‬‬
‫צורת ג׳ורדן ‪13 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5‬‬
‫‪13‬‬ ‫מאפסים וחברים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.1‬‬
‫‪14‬‬ ‫למות עזר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.2‬‬
‫‪16‬‬ ‫עבור מטריצה נילפוטנטית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.3‬‬
‫‪17‬‬ ‫עבור אופרטור כללי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.4‬‬
‫‪19‬‬ ‫שימושים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.5‬‬
‫‪21‬‬ ‫מציאת צורת ג׳ורדן )במקרה הנילפוטנטי( ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪1.5.6‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית ‪21 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2‬‬
‫מכפלת בסיסים ‪24 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.1‬‬
‫‪26‬‬ ‫דוגמאות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.1.1‬‬
‫אורתוגונליות ‪27 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.2‬‬
‫‪27‬‬ ‫דוגמאות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.2.1‬‬
‫בסיסים אורתוגונלי ‪27 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3‬‬
‫‪28‬‬ ‫הטלות אורתוגונליות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3.1‬‬
‫‪31‬‬ ‫המרחב הדואלי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3.2‬‬
‫‪32‬‬ ‫דואליות במכפלה פנימית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3.3‬‬
‫‪35‬‬ ‫תכונות אופרטור צמוד ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.3.4‬‬
‫איזומורפיזמים ‪36 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.4‬‬
‫‪38‬‬ ‫דוגמאות מחבורות ־ אופרטורים אוניטריים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.4.1‬‬
‫לכסון אורתונורמלי ‪40 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.5‬‬
‫‪41‬‬ ‫אופרטורים צמודים לעצמם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.5.1‬‬
‫‪42‬‬ ‫הכללה לאופרטורים נורמליים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.5.2‬‬

‫‪1‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫‪43‬‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫המשפט הספקטרלי ‪. . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪2.5.3‬‬
‫‪44 . . . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3‬‬
‫‪45‬‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫שינוי בסיס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.0.4‬‬
‫‪46 . . . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫תבניות סימטריות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.1‬‬
‫‪50 . . . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫תבניות אנטיסימטריות ‪. . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.2‬‬
‫‪52 . . . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫חבורות של תבניות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.3‬‬
‫‪52‬‬ ‫‪. . . .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫‪. .‬‬ ‫בשפה של מטריצות ‪. . . . . . . . . . . .‬‬ ‫‪3.3.1‬‬

‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫חזרה‬ ‫‪1.1‬‬
‫‪ F, K‬שדה‪.(Q,R,C) .‬‬
‫שדה סדור אלגברית ־ לכל פולינום עם מקדמים ממשיים בשדה יש שורש )‪(C‬‬
‫‪ V‬מרחב וקטורי מעל שדה‪ .‬לרוב נדבר על שדות סופיים ∞ < )‪.dim(v‬‬
‫חבורה אבלית ־ חבורה עם כל התכונות ה״רגילות״ של החיבור והכפל(‬
‫)· ‪ .V = (v, +,‬הוא ממימד סופי אם יש בסיססופי } ‪ {v1 , ..., vn‬קבוצה פורשת‪.‬‬
‫‪ T : V → W‬העתקה לינארית‪.‬‬
‫‪ T : V → V‬אופרטור לינארי ממרחב לעצמו‪.‬‬
‫‪ T‬לינארית אמ״מ היא משמרת חיבור וכפל בסקאלר‪.‬‬
‫ניתן לייצג העתקות לינאריות על ידי מטריצות‬
‫בהנתן בסיס‪ B‬של ‪ [T ]B ,V‬מטריצה מייצגת‪.‬‬
‫רוצים למצוא מטריצה מייצגת ״פשוטה״ ככל האפשר‪ .‬למשל ־ אלכסונית )אפסים מלבד האלכסון( או משולשית‬
‫)אפסים מתחת לאלכסון(‪ .‬או מטריצת בלוקים אלכסונית‪.‬‬

‫אופורטורים המיוצגים על ידי מטריצות אלכסוניות‬ ‫‪1.1.1‬‬

‫הגדרה ‪ 1.1‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי מעל ‪ ,F‬ויהי ‪ T‬אופרטור על ‪ .V‬ערך עצמי של ‪ T‬הוא סקלר ‪ c ∈ F‬עבורו קיים‬
‫וקטור ‪ 0 6= α ∈ V‬כך ש־‪.T (α) = cα‬‬
‫אם ‪ c‬ערך עצמי של ‪ ,T‬אז‬
‫‪ α ∈ V .1‬עבורו ‪ T (α) = cα‬נקרא וקטור עצמי המשוייך ל־‪ 0) .c‬הוא וקטור עצמי של כל ערך עצמי(‬
‫‪ .2‬הקבוצה }‪ {α ∈ V |T (α) = cα‬נקראת המרחב העצמי של ‪ T‬המשוייך לערך העצמי ‪ .C‬זהו תת־מרחב של ‪V‬‬
‫)נובע מההגדרה של העתקה לינארית(‬

‫משפט ‪ 1.2‬יהי ‪ T‬אופרטור לינארי על מרחב וקטורי ‪ V‬ממימד סופי‪ ,‬ויהי ‪ .c ∈ F‬הטענות הבאות שקולות‪:‬‬
‫‪ c .1‬ערך עצמי של ‪T‬‬
‫‪ .2‬האופרטור ‪ T − cI‬סינגולרי )אינו הפיך(‬
‫‪det(T − cI) = 0 .3‬‬
‫‪ A, B‬מטריצות המייצגות את ‪ ,T‬אז ‪ A = P −1 BP‬עבור ‪ P‬הפיכה כלשהי‪ .‬ואז )‪ .det(A) = det(B‬לכן ניתן‬
‫להגדיר דטרמיננטה של אופרטור‪( .‬‬

‫הגדרה ‪ 1.3‬הפולינום ) ‪ det(xI − T‬במשתנה ‪ x‬נקרא הפולינום האופיני של ‪ .T‬זהו פולינום ממעלה ) ‪.dim(V‬‬

‫מסקנה ‪ 1.4‬הערכים העצמיים של ‪ dim(V ) < ∞ T : V → V‬הם בדיוק שורשי הפולינום האופייני של ‪.T‬‬

‫הגדרה ‪ 1.5‬יהי ‪ T‬אופרטור על ‪ .dim(V ) < ∞ .V‬נאמר כי ־ ‪T‬לכסין )ניתן ללכסון( אם קיים בסיס של ‪ V‬המורכב‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫מוקטורים עצמיים של ‪.T‬‬
‫‪c1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪([T ]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫)בהנתן בסיס כנ״ל‪ , B = {v1 , .., vn } ,‬עם ‪ ,T (vi ) = ci vi‬ברור ש־‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪.‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪cn‬‬

‫‪2‬‬
‫פולינומים‬ ‫‪1.2‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫משפט ‪ 1.6‬יהי ‪ V ,T : V → V‬ממימד סופי‪ .‬יהיו ‪ c1 , .., ck‬הערכים העצמיים השונים של ‪ ,T‬ויהיו המרחבים העצמיים‬
‫)‪ Wi = ker(T − ci I‬המרחבים העצמיים‪ .‬הטענות הבאות שקולות‪:‬‬
‫‪ T .1‬לכסין‬
‫‪k‬‬
‫‪Q‬‬ ‫‪di‬‬
‫כאשר ‪.di = dim Wi‬‬ ‫) ‪(x − ci‬‬ ‫‪ .2‬הפולינום האופייני של ‪ T‬הוא מכפלה‬
‫‪i=1‬‬
‫‪Pk‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪i=1‬‬ ‫‪dim W1 = dim V .3‬‬
‫הוכחה‪ 1 → 2 :‬הוסבר בע״פ‪.‬‬
‫ב־‪ ,2‬סכום המעלות הוא המימד של ‪ ,V‬וזה גורר את ‪.3‬‬
‫נראה ש־‪.3 ⇒ 1‬‬
‫נקודת מפתח ב־‪) 3 ⇒ 1‬ולכן של המשפט( היא הבאה‪:‬‬
‫‪Pk‬‬
‫נניח כי ‪βi ∈ Wi‬כך ש־‪ . i=1 βi = 0‬אז ‪ βi = 0‬לכל ‪.i‬‬
‫אכן‪ ,‬לכל פולינום ]‪ f ∈ F [x‬יש לנו )‪) 0 = f (T )(0‬אופרטור לינארי על אפס(‬

‫‪k‬‬
‫!‬ ‫‪k‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫) ‪f (T‬‬ ‫‪βi‬‬ ‫=‬ ‫‪f (T )βi‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬

‫ו־ ‪ f (T )βi = f (ci )βi‬ולכן‬

‫‪k‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫‪f (ci )βi‬‬
‫‪i=1‬‬
‫(‬
‫‪1 i=j‬‬
‫= ‪(δij‬‬ ‫לכן‪ ,‬אם נבחר פולינומים ‪ f1 , .., fk‬כך ש־ ‪ fi (ci ) = δij‬אז נקבל ש־ ‪ fi (T )(0) = βi‬לכל ‪) .i‬‬
‫‪6 j‬‬
‫=‪0 i‬‬
‫נראה שאפשר לבנות כאלה פולינומים‪ .‬נבנה למשל את ‪f1‬‬
‫) ‪(x − c2 ) (x − c3 ) ... (x − ck‬‬
‫= )‪f1 (x‬‬
‫) ‪(c1 − c2 ) (c1 − c3 ) ... (c1 − ck‬‬

‫ניתן לבנות ‪ fi‬כזה עבור כל ‪.cj‬‬

‫\‪(x − c1 ) ...(x‬‬ ‫) ‪− ci )... (x − ck‬‬

‫= )‪fi (x‬‬
‫) ‪ˆ ci ).. (ci − ck‬‬
‫‪(ci − c1 ) (ci − c2 ) ..(ci −‬‬

‫ניסוח מטריציוני שקול‪ :‬תהי ) ‪ A ∈ matn (F‬ויהיו ‪ c1 , ..., ck ∈ F‬הערכים העצמיים של‪A‬‬
‫יהי ‪ Wi‬מרחב הפתרונות של ‪ (A − ci I) x = 0‬ויהי ‪ Bi‬בסיס מסודר של ‪ .Wi‬נגדיר מטריצה ) ‪P = (B1 , .., Bk‬‬
‫שעמודותיה הן הוקטורים ב־ ‪.B1 , ..., Bk‬‬
‫אז המטריצה ‪ A‬דומה מעל ‪ F‬למטריצה אלכסונית )קיים ‪ P‬הפיך‪ ..‬וכו׳( אם ורק אם ‪ P‬ריבועית‪ .‬אם ‪ P‬ריבועית‬
‫היא הפיכה ו־ ‪ P −1 AP‬אלכסונית‪.‬‬

‫פולינומים‬ ‫‪1.2‬‬
‫יהי ‪.dim V = n < ∞ , T : V → V‬‬
‫נתבונן באוסף הפולינומים ב־]‪ ,F [X‬המאפסים את ‪T 0‬כלומר‪ p ∈ F [x] ,‬עבורים ‪.P (T ) = 0‬‬
‫‪ .1‬אם ‪ p(T ) = q(T ) = 0‬אז גם ‪(p + q) (T ) = 0‬‬
‫‪ .2‬אם ) ‪ p(T ) = q(T‬ו־]‪ q(T ) ∈ F [x‬אז גם ‪.(pq) (T ) = 0‬‬
‫אכן‪(pq)(T ) = p(T ) ◦ q(T ) = 0 ,‬‬

‫‪3‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫פולינומים‬ ‫‪1.2‬‬

‫‪ .3‬קיים ]‪ 0 6= p ∈ F [x‬כך ש־‪.p(T ) = 0‬‬

‫‪2‬‬
‫אכן‪ ,‬האופרטורים ‪ I, T, T 2 , .., T n‬מרכיבים קבוצה בת ‪ n2 + 1‬איברים במרחב הוקטורי ) ‪) End(V‬המרחב‬
‫‪2‬‬
‫של כל העתקות מ־ ‪V‬ל־ ‪ .(Hom(V, V ) = V‬מכיוון ש־ ‪ ,dim End(V ) = n2‬הרי ש־ ‪I, T, T 2 , .., T n‬‬
‫תלויים לינארית‪.‬‬

‫כלומר‪ ,‬קיימים סקלרים‪ ,c1 , .., cn2 +1 ,‬לא כולם שווים ל־‪ ,0‬כך ש־‬
‫‪2‬‬
‫‪c0 I + c1 T + .. + cn2 +1 T 2 = 0‬‬
‫לכן עבור‬
‫‪2‬‬
‫]‪0 6= p = c0 + c1 x + .. + cn2 xn ∈ F [x‬‬
‫מתקיים ‪p(T ) = 0‬‬

‫הגדרה ‪ 1.7‬יהי ‪ . dim V < ∞ ,T : V → V‬הפולינום המתוקן )מקדם עליון הוא ‪ ( 1‬בעל הדרגה הקטנה ביותר‬
‫המאפס את ‪ ,T‬נקרא הפולינום המינימלי של ‪.T‬‬

‫הגדרה ‪ f .f ∈ F [x] 1.8‬מאפס את ‪f (T ) = 0 ⇐⇒ T‬‬

‫למה ‪ 1.9‬אם ‪ ,q(T ) = 0‬אז הפולינום המינימלי ‪ p‬של ‪ T‬מחלק את ‪.q‬‬

‫הוכחה‪ :‬נרשום‬
‫‪q = pa + b‬‬
‫כאשר ‪ b = 0‬או ‪ a, p, b, q) .deg b < deg p‬פולינומים(‪.‬‬
‫נציב את ‪ T‬־) ‪0 = q(T ) = p(T )a + b(T ) = 0a + b(T‬‬
‫לכן ‪ b‬מאפס את ‪ .T‬לא יתכן ש־‪ p) deg b < deg p‬מינימלי(‪ ,‬לכן בהכרח‪ b = 0 ,‬ו־‪ .q = pa‬כלומר ־ ‪ p‬מחלק‬
‫את ‪.q‬‬
‫‪dim V‬‬
‫)‪(x − 1‬‬ ‫דוגמא‪ T = I : V → V :‬־ המינימלי ־ ‪ .x − 1‬האופייני ־‬
‫באופן אנלוגי עבור מטריצות‪ :‬למטריצות דומות אותו פולינום מינימלי‪.‬‬
‫תרגיל‪ :‬להוכיח ‪f (P −1 AP ) = P −1 f (A) P‬‬

‫משפט ‪ 1.10‬יה ‪) dim V = n < ∞ ,T : V → V‬או תהי ) ‪.(A ∈ Matn (f‬‬

‫לפולינום האופייני ולפולינום המינימלי של ‪) T‬של ‪ (A‬יש אותם שורשים )יתכן מריבויים שונים(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ P‬הפולינום המינימלי של ‪ ,T‬ונניח שיש לו שורש ‪ P (c) = 0‬עבור ‪.c ∈ F‬‬
‫צריך להוכיח כי ‪ c‬ערך עצמי של ‪ .T‬אכן‪ p = (x − c) q ,‬ו־‪) q(T ) 6= 0‬כי ‪ ,deg q < deg p‬ו־‪ p‬הוא המינימלי‬
‫שמאפס(‬
‫יהי ‪ β ∈ V‬עבורו ‪ q(T )(β) 6= 0‬ונגדיר ‪.α 6= 0 ,α := q(T )β‬‬

‫‪0‬‬ ‫=‬ ‫)‪P (T )(β) = (T − cI) q(T )(β‬‬

‫=‬ ‫)‪(T − cI) (α‬‬
‫ולכן ‪ T (α) = cα‬ו־‪ c‬ערך עצמי של ‪.T‬‬
‫ובכיוון ההפוך‪ ,‬נניח ש־‪ c‬ערך עצמי של ‪ ,T‬ונניח כי ‪ T (α) = cα‬עם ‪.α 6= 0‬‬
‫אז ‪.p(c) = 0 ⇐⇒ 0 = p(T )(α) = p (c) α‬‬
‫דוגמא‪ :‬יהי ‪ T‬אופרטור לכסין‪ ,‬ויהיו ‪ c1 , .., ck‬הערכים העצמיים השונים שלו‪ .‬הפולינום המינימלי הוא‬
‫) ‪(x − c1 ) (x − c1 ) · · · (x − ck‬‬

‫‬ ‫‬
‫‪−1‬‬
‫‪0‬‬
‫= ‪ A‬הפולינום האופייני הוא ‪ ,x2 + 1‬אין לו שורשים ב־‪.R‬‬ ‫)‪∈ Mat2 (R)(2‬‬
‫‪1‬‬‫‪0‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪0 0‬‬
‫= ‪A2 + I‬‬ ‫נציב את‬
‫‪0 0‬‬

‫‪4‬‬
‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫משפט ‪) 1.11‬משפט קיילי המילטון(‬

‫יהי ‪ .dim V < ∞ ,T : V → V‬אם ‪ f‬הפולינום האופייני של ‪ ,T‬אז‪ .f (T ) = 0‬במילים אחרות‪ :‬הפולינום‬
‫המינימלי של ‪ T‬מחלק את הפולינום האופייני של ‪.T‬‬

‫דוגמא‪ :‬נראה נכונות עבור ‪ .dim V = 2‬יהי ‪ f‬הפולינום האופייני של ‪ ,T‬יודעים כי )‪f (x) = x2 − tr(A)x + det(A‬‬
‫‪P2‬‬
‫כאשר ‪ A‬מטריצה מייצגת כלשהי של ‪ .T‬ביחס לבסיס המסודר ) ‪) .(α1 , α2‬כלומר‪(i = 1, 2 ,T (αi ) = j=1 Aji αj ,‬‬
‫אז נקבל‬

‫‪f (T ) = T 2 − (A11 + A22 ) T + (A11 A22 − A12 A21 ) I‬‬

‫נגדיר מטריצה‬
‫‬ ‫‬
‫‪T − A11 I‬‬ ‫‪−A21 I‬‬
‫=‪B‬‬ ‫)] ‪∈ Mat2 (F [T‬‬
‫‪−A12 I‬‬ ‫‪T − A22 I‬‬

‫אז )‪.f (T ) = det(B‬‬

‫לכן‪ ,‬מספיק להראות ש־‪.det B = 0‬‬
‫יש לנו כי‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫ ‬
‫‪α1‬‬ ‫‪T − A11 I‬‬ ‫‪−A21 I‬‬ ‫‪α1‬‬
‫‪B‬‬ ‫=‬
‫‪α2‬‬ ‫‪−A12 I‬‬ ‫‪T − A22 I‬‬ ‫‪α2‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪(T − A11 I) α1 − A21 α2‬‬
‫=‬
‫‪−A12 α1 + (T − A22 I) A2‬‬
‫?=‬ ‫‪0‬‬

‫‬ ‫‬
‫‪T − A22 I‬‬ ‫‪A21 I‬‬
‫= )‪,B̃ = Adj(B‬‬ ‫לכן‪ ,‬אם‬
‫‪A12 I‬‬ ‫‪T − A11 I‬‬
‫ ‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫ ‬ ‫‬
‫‪α1‬‬ ‫‪α1‬‬ ‫‪a b‬‬ ‫‪d −b‬‬
‫‪.det B = 0 ⇐⇒ B̃B‬‬ ‫‪= 0 = det B‬‬ ‫‪ (Adj‬אז‬ ‫=‬ ‫)‬
‫‪α2‬‬ ‫‪α2‬‬ ‫‪c d‬‬ ‫‪−c a‬‬
‫את ההוכחה במקרה הכללי ניתן למצוא בספר‪ .‬בהמשך הקורס‪ ,‬נוכיח את המשפט בצורה שונה‪.‬‬

‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬

‫המטרה‪ :‬להוכיח שמעל שדה סגור אלגברית )למשל ‪ ,(C‬כל אופרטור ‪ ,dim V < ∞ ,T : V → V‬ניתן לשילוש‪.‬‬

‫‪T‬־אינורינטיות‬ ‫‪1.3.1‬‬
‫הגדרה ‪ 1.12‬יהי ‪ T : V → V‬אופרטור לינארי‪ .‬תת מרחב ‪ W ⊆ V‬נקרא ״ ‪T‬־אינורינטי״ )או‪ ,‬אינורינטי תחת ‪,T‬‬
‫‪ (T − invariant‬אם ‪.T (W ) ⊆ W‬‬

‫דוגמאות‪:‬‬

‫‪ ker(T ) ,=(T ) ,V ,0 (1) .1‬הם ‪T‬־אינורינטים‪.‬‬

‫‪ v ∈ ker T :ker T‬אז ‪.T (v) = 0 ∈ ker T‬‬
‫) ‪ ,T (v) ∈ =T :=(T‬אז ‪.T (T (v)) ∈ =T‬‬

‫‪ .2‬בהעתקת הזהות ‪ ,I : V → V‬כל תת מרחב הוא אינורינטי‬

‫‬ ‫‬
‫‪2‬‬ ‫‪0 −1‬‬
‫= ‪ R , 0 ,A‬הם תתי המרחבים האינורינטים היחידים‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫‪1 0‬‬

‫‪ .4‬וקטור עצמי תמיד מגדיר תת מרחב אינורינטי ממימד אחד‪) .‬גורר את ‪(3‬‬

‫‪5‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬

‫‪ .5‬יהי ‪ S : V → V‬אופרטור לינארי המתחלף עם ‪ .(ST = T S) T : V → V‬אז‪ Im(S) ,‬ו־)‪ ker(S‬הם‬

‫‪T‬־אינורינטים‪ S ) .‬יכול להיות פולינום ב־ ‪.( T‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ ,S(T (v)) = T (S(V )) = T (0) = 0 ,v ∈ ker S‬לכן ‪.T (v) ∈ ker S‬‬
‫אם )‪ S(v) ∈ Im(S‬אז ‪. T (S(v)) = S(T (v)) ∈ ImS‬‬

‫הערה ‪ 1.13‬יהי ‪ ,T : V → V‬ו־∞ < ‪ ,dim V‬ויהי ‪ W ⊆ V‬‬

‫‪T‬־אינורינט‪.‬‬
‫‬
‫‪B C‬‬
‫כאשר ‪ B‬מטריצה המייצרת את האופרטור‬ ‫אז יש ל־ ‪ V‬בסיס לפיו ‪ T‬מיוצגת ע״י מטריצת בלוקים‬
‫‪0 D‬‬
‫‪.T|W W :→ W‬‬

‫למה ‪ 1.14‬יהי ‪ ,T : V → V‬ו־∞ < ‪ .dim V‬יהי ‪T W ⊆ V‬־אינורינט‪ .‬אז‪ ,‬הפולינום האופייני )המינימלי( של ‪T|W‬‬
‫מחלק את הפולינום האופייני )מינימלי( של ‪.T‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪B C‬‬
‫= ‪,A‬כאשר ‪ B‬מייצגת את ‪ .T|W‬אז‬ ‫הוכחה‪ :‬לפי ההערה‪ ,‬נייצג את ‪ T‬ע״י מטריצת בלוקים‬
‫‪0 D‬‬

‫)‪det (xI − A) = det (xI − B) det (xI − D‬‬

‫כלומר‪ ,‬הפולינום האופייני של ‪ T|V‬הוא מכפלה של פולינום בפולינום האופייני של ‪.T|W‬‬

‫‪ k‬‬ ‫‬
‫‪k‬‬ ‫‪B‬‬ ‫‪Ck‬‬
‫= ‪ A‬עבור איזשהי מטריצה ‪ .ck‬לכן‪ ,‬אם ‪ f (A) = 0‬עבור‬ ‫לגבי המינימלי‪ ,‬נשים לב‪ ,‬כי לכל ‪,k‬‬
‫‪0 Dk‬‬
‫]‪ ,f ∈ F [x‬אז גם ‪.f (B) = 0‬‬

‫הגדרה ‪ 1.15‬יהי ‪ ,T : V → V‬ויהי ‪ W ⊆ V‬תת מרחב אינורינטי‪.‬‬

‫יהי ‪ .α ∈ V‬המוביל של ‪α‬לתוך ‪ W‬הוא קבוצת כל הפולינמים ) ‪ S(α, W‬ע‪ ,‬עבורם ‪.g(T )α ∈ W‬‬
‫אם ‪ ,W = 0‬״המוביל של ‪α‬״ נקראה המאפס של ‪α‬‬

‫למה ‪ 1.16‬המוביל של ‪ α‬לתוך ‪ W‬סגור תחת חיבור‪ .‬וסגור תחת כפל בפולינום כלשהו‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח ש־) ‪ .f, g ∈ S(α, W‬אז‬

‫)‪(f + g) (T )(α‬‬ ‫=‬ ‫)‪(f (T ) + g(T )) (α‬‬

‫‪= f (T )(α) + g(T )(α) ∈ W‬‬

‫כעת‪ ,‬נניח כי ) ‪ f ∈ S (α, W‬ו־]‪ g ∈ F [x‬כלשהו‪.‬‬

‫)‪(f g) (T )(α‬‬ ‫=‬ ‫)‪(f (T )g(T )) (α‬‬

‫=‬ ‫)‪(g(T )f (T )) (α‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬

‫‪= g(T ) f (T )(α) ∈ W f h‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫} ‪| {z‬‬
‫‪∈W‬‬

‫כי ‪.g(T )(W ) ⊆ W‬‬

‫‪ T W ,W ⊆ V .T : V → V‬אינורינטי ⇒⇐ ‪.T (W ) ⊆ W‬‬
‫‪ S (α, W ) ⊆ k [x] ,α ∈ V‬־ המוביל של ‪α‬לתוך ‪.W‬‬

‫הגדרה ‪ 1.17‬הפולינום המתוקן בעל הדרגה המינימלית ב־) ‪ S (α, W‬נקרא המוביל של ‪.α‬‬

‫הערה ‪ 1.18‬המוביל של ‪ α‬מחלק כל פולינום ב־) ‪ , S (α, W‬בפרט ־ המוביל של ‪ α‬מחלק את הפולינום המינימלי של‬
‫‪.T‬‬

‫‪6‬‬
‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫למה ‪ 1.19‬תהי ‪ ,dim V < ∞ ,T : V → V‬עם פולינום מינימלי המתפרק למכפלה של גורמים לינאריים = ‪p‬‬
‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪.(x − c1 ) 1 · · · (x − ck ) k‬‬
‫יהי ‪T ,W ( V‬־אינורינטי‪ .‬אז קיים ‪ α ∈ V \ W‬כך ש־ ‪ (T − cI) (α) ∈ W‬עבור איזשהו ע״ע ‪ c‬של ‪) T‬במילים‬
‫אחרות‪ :‬המוביל של ‪ α‬לינארי(‪.‬‬
‫∈ ‪ g ,β‬אינו קבוע‪ .‬לכן‬ ‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ .β ∈ V \ W‬יהי ‪ g‬המוביל של ‪ β‬לתוך ‪ .W‬אז ‪ .g|p‬מאחר ו־ ‪/ W‬‬
‫‪e‬‬ ‫‪e‬‬
‫‪ g = (x − c1 ) 1 · · · (x − ck ) k‬כאשר לפחות אחד ה־ ‪ei‬־ים גדול ממש מ־‪.0‬‬
‫∈ )‪.αi = h (T ) (β‬‬
‫יהי ‪ j‬כך ש־‪ .ej > 0‬אז קיים פולינום ‪ h‬כך ש־ ‪ .g = (x − cj ) h‬מהגדרת ‪/ W ,g‬‬
‫אבל‬
‫‪(T − cj I) (α) = (T − cj I) h (T ) (β) = g (T ) (β) ∈ W‬‬
‫מהגדרת ‪.g‬‬
‫דוגמא‪ :‬עבור ‪ ,W = {0} ( V‬הלמה אומרת שקיים ‪ α1 6= 0‬כך ש־‪ T α1 = cα1 ⇐⇒ (T − cI) (α1 ) = 0‬כלומר‬
‫־ ‪α1‬וקטור עצמי‪.‬‬
‫∈ ‪ α2‬כך ש־) ‪ .(T − c̃I) (α2 ) = aα1‬כלומר‪T (α2 ) = ,‬‬
‫} ‪ .W = span {α1‬אז לפי הלמה‪ ,‬קיים } ‪/ span {α1‬‬
‫‪.c̃ + aα1‬‬

‫משפט ‪ 1.20‬תהי ‪ T : V → V‬ו־∞ < ‪ dim V‬מעל שדה ‪ T .F‬ניתנת לשילוש )קיים ל־ ‪ V‬בסיס לפיו ‪ T‬מיוצגת על‬
‫ידי מטריצה משולשית עליונה( אם ורק אם הפולינום המינימלי של ‪ T‬מתפרק למכפלה של גורמים לינארים מעל ‪.F‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪a11 . . .‬‬ ‫‪a1n‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.. ‬‬
‫‪ 0 a22‬‬ ‫‪. ‬‬
‫‪  .‬אז האופיני‬
‫‪‬‬ ‫הוכחה‪ :‬אם ‪ T‬ניתנת לשילוש‪ ,‬אז קיים בסיס לפיו ‪ T‬מיוצגת על ידי מטריצה ‪‬‬
‫‪ ..‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪. . . 0 ann‬‬
‫של ‪ T‬הוא לכן ) ‪(x − a11 ) · · · (x − ann‬כלומר‪ ,‬מתפרק לגורמים לינארים מעל ‪ .F‬לפי משפט קיילי־המילטון‪ ,‬הפולינום‬
‫המינימלי של ‪ T‬מחלק את האופיני ולכן הוא גם מכפלה של גורמים לינארים‪.‬‬
‫בכיוון ההפוך‪ :‬נפעיל את הלמה מספר פעמים‪ .‬נתחיל עם }‪ W = {0‬ונקבל וקטור עצמי ‪.α1‬‬
‫אחר כך נפעיל את הלמה על } ‪ W1 = span {α1‬ונקבל ‪α2‬עם ‪ T (α2 ) = a11 α1 + a22 α2‬וכך הלאה‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 1.21‬יהי ‪ F‬שדה סגור אלגברית )למשל‪ ( F = C ,‬אז כל מטריצה מסדר ‪ n‬על ‪ ,F‬דומה למטריצה משולשת‪.‬‬

‫משפט ‪ 1.22‬תהי ‪ T ,dim V < ∞ ,T : V → V‬נתנת לליכסון ⇒⇐ הפולינום המינימלי של ‪ T‬מתפרק למכפלה של‬
‫גורמים לינארים שונים‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראינו שאם ‪ T‬לכסינה‪ ,‬אז הפולינום המינימלי שלה מתפרק לגורמים לינארים שונים‪.‬‬
‫בכיוון ההפוך ־ יהי ‪ W‬תת המרחב ) ‪ T‬אינורינטי( של ‪ V‬הנפרש על ידי כל הוקטורים העצמיים של ‪ .T‬עלינו‬
‫להראות ש־ ‪.V = W‬‬
‫נניח בשלילה ש־ ‪.W ( V‬‬
‫∈ ‪ ,α‬וערך עצמי ‪ cj‬של ‪ ,T‬כך ש־ ‪.β = (T − cj ) (α) ∈ W‬‬ ‫מהלמה הקודמת ־ קיים ‪/ W‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ ,β ∈ W‬הרי ש־ ‪ β = β1 + . . . + βk‬עם ‪ T (βi ) = ci βi‬לכל ‪ .i‬לכן לכל פולינום ]‪h ∈ F [x‬‬
‫‪h (T ) (β) = h (c1 ) β1 + . . . + h (ck ) βk‬‬
‫נרשות‬ ‫אנחנו מניחים שהוא מתפרק לגורמים לינארים שונים‪.‬‬ ‫כעת‪ ,‬נסמן ב־ ‪ P‬א תהפולינום המינימלי של ‪.T‬‬
‫‪ P = (x − cj ) q‬עבור איזשהו פולינום ‪.q‬‬
‫כמו כן‪ ,‬אם נסתכל על ‪ q − q (cj ) = (c − xj ) h‬עבור איזשהו פולינום ‪.h‬‬
‫יש לנו ‪. q(T ) (α) − q (cj ) α = h (T ) (T − cj I) (α) = h (T ) (β) ∈ W‬‬
‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬
‫‪β‬‬
‫מאחר ו־)‪ 0 = p (T ) (α) = (T − cj I) q (T ) (α‬נקבל ש־ ‪ ,q (T ) (α) ∈ W‬וקטור עצמי‪ .‬לכן‪,q (cj ) (α) ∈ W ,‬‬
‫} ‪| {z‬‬
‫∈ ‪ ,α‬לכן ‪ ,q (cj ) = 0‬אבל זו סתירה כי הריבוי של ‪ cj‬ב־ ‪ P‬הוא ‪ 1‬מההנחה‪.‬‬ ‫אבל ‪/ W‬‬

‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬
‫הערה ‪ 1.23‬נניח שהפולינום האופייני של ‪ T‬מתפרק לגורמים לינארים ־ ‪ci ,f (x) = (c − c1 ) 1 · · · (x − ck ) k‬שונים‪.‬‬
‫אז על מנת לקבוע אם ‪ T‬לכסינה‪ ,‬מספיק להציב את ‪ T‬בפולינום ) ‪ .(x − c1 ) · · · (x − ck‬אם מקבלים ‪ 0‬־ ‪ T‬לכסינה‪.‬‬
‫אחרת‪ T ,‬לא לכסינה‪.‬‬

‫‪7‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬

‫סכומים ישרים‬ ‫‪1.3.2‬‬

‫הגדרה ‪ 1.24‬יהיו ‪ W1 , . . . , Wk ⊆ V‬תתי מרחבים‪ .‬נאמר ש־ ‪ W1 , . . . , Wk‬בלתי תלויים אם‪, α1 + . . . + αk = 0 ,‬‬
‫כאשר ‪ ,αi ∈ Wi‬מכריח ‪.αi = . . . = αk = 0‬‬

‫הערה ‪ 1.25‬המשמעות של אי תלות ‪ ,W1 , . . . , Wk‬שלכל וקטור ‪ α ∈ W1 + . . . + Wk‬יש הצגה יחידה = ‪α‬‬
‫‪ ,α1 + . . . + αk‬כאשר ‪ αi ∈ Wi‬לכל ‪i‬‬

‫למה ‪ 1.26‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד סופי‪ .‬יהיו ‪ W1 , . . . , Wk ⊆ V‬תתי מרחבים של ‪ ,V‬אז הטענות הבאות‬
‫שקולות‪:‬‬
‫‪ W1 , . . . , Wk .1‬בלתי תלויים‬
‫‪ .2‬לכל ‪ ,2 ≤ J ≤ k‬מתקבל ‪Wj ∩ (W1 + . . . + Wj−1 ) = 0‬‬
‫‪ .3‬אם ‪ Bi‬בסיס מסודר של ‪ ,1 ≤ i ≤ k ,Wi‬אז הסדרה ) ‪ B = (B1 , B2 , . . . , Bk‬היא בסיס מסודר של‬
‫‪.W := W1 + . . . + Wk‬‬
‫הוכחה‪:‬‬
‫• )‪(2) ⇐ (1‬‬
‫יהי ) ‪α ∈ Wj ∩ (W1 + . . . + Wj−1‬אז‬

‫‪Wj 3 α = α1 + . . . + αj−1‬‬

‫עם ‪ αi‬לכל ‪ ,1 ≤ i ≤ j − 1‬נעביר אגפים‪ 0 = α1 + . . . + αj−1 + α :‬ומאי תלות ה־ ‪Wi‬ים‪ ,‬נובע כי = ‪α1 = . . .‬‬
‫‪αj−1 = α = 0‬‬
‫• )‪(1) ⇐ (2‬‬
‫נניח ‪ .,αi ∈ Wi ,0 = α1 + . . . + αk‬יהי ‪ 1 ≤ j ≤ k‬המקסימלי עבורו ‪.0 = α1 + . . . + αj−1 + αj :αj 6= 0‬‬
‫אבל אז‬

‫‪0 6= αj = −α1 − . . . − αj−1 ∈ W1 + . . . + Wj−1‬‬

‫בסתירה להנחה )‪.(2‬‬

‫• )‪(3) ⇐ (1‬‬
‫כל יחס לינארי בין הוקטורים ב־‪ ,B‬הוא מהצורה ‪ β1 + . . . + βk = 0‬כאשר ‪ βi ∈ Wi‬צרוף לינארי של איברי ‪.Bi‬‬
‫מההנחה‪ βi = 0 ,‬לכל ‪ ,i‬והמקדמים שלו ביחס ל־ ‪Bi‬אפסים‪.‬‬
‫• )‪ ,(1) ⇐ (3‬ברור‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 1.27‬אם אחד התנאים )ולכן כולם( בלמה ־ מתקיימים‪ ,‬נאמר כי ‪ W = Wi + . . . + Wk‬הוא סכום ישר של‬
‫‪ W1 , . . . , Wk‬וסמן‬

‫‪W = W 1 ⊕ . . . ⊕ Wk‬‬

‫דוגמאות‬

‫• אם ל־ ‪ V‬יש בסיס } ‪ ,{α1 , . . . , αn‬ונגדיר } ‪ ,Wi = spn {αi‬תת מרחב ממימד אחד‪ .‬אז ⊕ ‪V = W1 ⊕ W2‬‬
‫‪. . . ⊕ Wn‬‬
‫• יהי ‪ ,T : V U→ V‬יהיו } ‪ {Wi‬המרחבים העצמיים של ‪ .T‬הוכחנו ש־} ‪ {Wi‬קבוצה בלתי תלויה של תתי מרחבים‪,‬‬
‫ו־} ‪ T ⇐⇒ V = {Wi‬לכסינה‪.‬‬

‫‪8‬‬
‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫הטלות‬ ‫‪1.3.3‬‬
‫הגדרה ‪ 1.28‬העתקה ‪ E : V → V‬המקיימת ‪ E 2 = E‬נקראת הטלה‬

‫הערה ‪ 1.29‬תהי ‪ E : V → V‬העתקה‪ ,‬יהי ‪.N = ker E ,R := ImE‬‬

‫‪.Eβ = β ⇐⇒ β ∈ R .1‬‬

‫• אכן‪ ,‬אם ‪ ,β ∈ R‬אז ‪ β = Eα‬אבל אז ‪Eβ = EEα = E 2 α = Eα = β‬‬

‫‪.V = R ⊕ N .2‬‬

‫• נראה ש־ ‪ V = R + N‬־ יהי ‪ ,β ∈ V‬אז )‪ β = Eβ + (β − Eβ‬כאשר‪ Eβ ∈ R ,‬ו־ ‪β − Eβ ∈ N‬‬

‫)‪( E (β − Eβ) = Eβ − E 2 β = 0‬‬
‫• נראה שהחיתוך אפס ־ אם ‪ ,β ∈ R ∩ N‬אז אם הוא בתמונה ‪ , β = Eβ ,‬ואם הוא בגרעיון ‪,Eβ = 0‬‬
‫כלומר ־ ‪.β = 0‬‬

‫‪ .3‬אם ‪ ,R, N ⊆ V‬כך ש־ ‪ ,V = R ⊕ N‬אז קיימת הטלה יחידה ‪ E‬עם תמונה ‪ R‬וגרעין ‪ .N‬היא נקראת‬
‫״ההטלה מ־ ‪ V‬על ‪ R‬לאורך ‪N‬״‬

‫• אכן‪ ,‬נגדיר ‪ E (v) = vR , E : V → V‬כאשר ‪.v = vr + vn‬‬

‫‪ .4‬הטלה ‪ E : V → V‬תמיד לכסינה‪.‬‬

‫• אכן‪ ,‬נקח את בסיס } ‪ {α1 , . . . αk‬של ‪ R = ImE‬ונשלים לבסיס } ‪{α1 , . . . , αk , αk+1 , . . . , αn‬כאשר‬
‫‬
‫‪I 0‬‬
‫} ‪{αk+1 , . . . αn‬בסיס של ‪ .N = ker E‬אז המטריצה המייצגת את ‪ E‬לפי בסיס זה היא‬
‫‪0 0‬‬
‫כאשר ‪ I‬מטריצת היחידה מסדר ‪.k‬‬

‫משפט ‪ 1.30‬אם ‪ V = W1 ⊕ . . . ⊕ Wk‬אז קיימות העתקות ‪ E1 , . . . , Ek : V → V‬כך שמתקיימים‪:‬‬

‫‪ .1‬כל ‪ Ei‬הטלה‪.‬‬
‫‪i 6= j , Ei · Ej = 0 .2‬‬
‫‪E1 + . . . + Ek = I .3‬‬
‫‪ImEi = Wi .4‬‬
‫בכיוון ההפוך‪ ,‬אם ‪ E1 , . . . , Ek‬העתקות על ‪ ,V‬המקיימות את תנאים ‪ ,1 − 3‬ואם ‪ ,Wi = ImEi‬אז = ‪V‬‬
‫‪.W1 ⊕ . . . ⊕ Wk‬‬
‫הוכחה‪ ⇐ :‬נגדיר את ‪ Ei‬להיות ההטלה על ‪ ,Wi‬כלומר‪ ,‬כל וקטור ‪ α ∈ V‬ניתן לכתיבה באופן יחיד כ־= ‪α‬‬
‫‪ ,α1 + . . . + αi + . . . + αk‬ו־ ‪ Ei‬מוגדרת על ידי ‪.Ei (α) = αi‬‬
‫כעת )‪ (2) − (4‬ברורים‪ .‬למשל‪ (3) ,‬נובע כי־ = ‪α = α1 + . . . + αk ⇐⇒ α = E1 α + . . . + Ek α‬‬
‫‪(E1 + . . . + Ek ) α‬‬
‫בכיוון ההפוך‪ :‬ראשית נראה ש־ ‪:V = W1 + . . . + Wk‬‬
‫יהי ‪ ,α ∈ V‬אז‬
‫‪α = Iα = (E1 + Ek ) α = E1 α + . . . + Ek α ∈ W1 + . . . Wk‬‬
‫} ‪| {z‬‬ ‫}‪|{z‬‬
‫‪I‬‬ ‫‪∈Wk‬‬
‫‪.‬‬
‫הביטוי עבור ‪α‬יחיד כי אם ‪ ,α = α1 + . . . + αk‬כאשר ‪ ,αi ∈ Wi‬לכל ‪ ,i‬אז‬
‫‪α = α1 + . . . + αk = E1 β1 + . . . + Ek βk‬‬
‫עבור ‪ .βi , . . . , βk ∈ V‬כעת‪ ,‬לכל ‪,i‬‬
‫‪Ei α = Ei (E1 β1 + . . . Ek βk ) = Ei2 βi = Ei βi = αi‬‬
‫)‪(2‬‬ ‫)‪(1‬‬

‫כלומר‪ ,‬יש הצגה יחידה ־ והסכום הוא ישר‪.‬‬

‫‪9‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫שילוש של אופרטורים‬ ‫‪1.3‬‬

‫משפט ‪ 1.31‬תהי ‪ ,T : V → V‬ויהיו ‪W1 , . . . , Wk‬ו־ ‪ E1 , . . . , Ek‬כמו במשפט הקודם‪ .‬אז כל ‪ Wi‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪,‬‬
‫⇒⇐ ‪ T Ei = Ei T‬לכל ‪.i‬‬
‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ T Ei = Ei T‬לכל ‪.i‬‬
‫יהי ‪ ,α ∈ Wj‬אז ‪ .α = Ej α‬ולכן ־ ‪ T (α) = T (Ej α) = Ej (T α) ∈ Wj‬ולכן ‪ Wj‬הוא ‪ T‬אינורינטי‬
‫בכיוון השני‪ :‬נניח כי כל ‪ Wi‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪ .‬יהי ‪ ,α ∈ V‬אז ‪ α = E1 α + . . . + Ek α‬ולכן = ‪T α‬‬
‫‪∈W1‬‬
‫{|}‪z‬‬
‫‪. T E1 α + . . . + T Ek α‬‬
‫} ‪| {z‬‬
‫‪∈W1‬‬
‫מאחר ו־ ‪ Ei α ∈ Wi‬ו־ ‪ Wi‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪ ,‬אז ישנו ‪ , T (Ei α) = Ei βi‬עבור ‪ βi ∈ V‬כלשהו‪ .‬אז‪,‬‬
‫(‬
‫‪0‬‬ ‫‪i 6= j‬‬
‫= ‪(??) Ej T Ei α = Ej Ei βj‬‬
‫‪Ej βj i = j‬‬

‫לכן‪,‬‬

‫‪Ej T α‬‬ ‫=‬ ‫= ‪Ej T E1 α + . . . + Ej T Ek α‬‬

‫??=‬ ‫‪Ej βj = T Ej α‬‬

‫לכל ‪ α ∈ V‬ולכן ‪Ej T = T Ej‬‬

‫משפט ‪ 1.32‬תהי ‪ .dim V < ∞ , T : V → V‬אם ‪ T‬לכסינה‪ ,‬ואם ‪ c1 , . . . , ck‬הערכים העצמיים השונים של ‪ ,T‬אז‬
‫קיימים אופרטורים ‪ E1 . . . , Ek‬על ‪ V‬כך ש־‬
‫‪T = C1 E1 + . . . + ck Ek .1‬‬
‫‪I = E1 + . . . + Ek .2‬‬
‫‪ Ei Ej = 0 .3‬עבור ‪i 6= j‬‬
‫‪Ei2 = Ei .4‬‬
‫‪ ImEi .5‬היא המרחב העצמי המשויך ל־ ‪ci‬‬
‫ובכיוון ההפוך‪ ,‬אם קיימים סקלרים שונים ‪c1 , . . . , ck‬ו־‪ k‬אופרטורים שונים מ־‪ E1 , . . . , Ek 0‬המקיימים את )‪,(1)−(3‬‬
‫אז ‪ T‬לכסינה‪ c1 , . . . , ck ,‬ערכים עצמיים שונים ו־)‪ (4), (5‬מתקיימים גם כן‬
‫הוכחה‪ ⇐ :‬יהיו ‪ Wi‬המרחבים העצמיים של ‪ T‬המשויכים לערכים העצמיים ‪ .ci‬אז ‪.V = W1 ⊕ . . . ⊕ Wk‬‬
‫תהינה ‪ E1 , . . . , Ek‬ההטלות המקיימות את )‪ ,(2) − (5‬שקיומן מובטח מהמשפט הקודם‪.‬‬
‫נותר להוכיח את )‪ :(1‬לכל ‪,α ∈ V‬‬

‫‪Tα = T‬‬ ‫‪E1 α‬‬ ‫‪+T Ek α = c1 E1 α + . . . + ck Ek α = (c1 E1 + . . . + ck Ek ) α‬‬

‫}‪|{z‬‬
‫‪∈W1 ,eiganvector‬‬

‫בכיוון ההפוך‪:‬‬
‫מתקיימים )‪ (2) ,(1‬ו־)‪.(3‬‬
‫אם נכפול את שני האגפים של )‪ ,(2‬פי ‪ , Ei‬נקבל מ־)‪ (3‬ש־ ‪ Ei = Ei2‬־ )‪.(4‬‬
‫נכפול את שני האגפים ב־)‪ ,(1‬פי ‪ Ei‬ונקבל ש־ ‪ ,T Ei = ci Ei‬ולכן ‪ ImEi‬מוכלת במרחב העצמי המשוייך ל־ ‪.ci‬‬
‫יתרה מכך ־ מכיוון ש־‪ ,Ei 6= 0‬הרי ש־ ‪ ci‬ערך עצמי‪.‬‬
‫בנוסף‪ c1 , . . . , ck ,‬הם כל הערכים העצמיים של ‪ ,T‬כי אם ‪ c‬סקאלר )נחפש מתי ‪ ,(T − cI = 0‬אז לפי )‪(1‬ו־)‪,(2‬‬

‫‪T − cI = (c1 − c) E1 + . . . + (ck − c) Ek‬‬

‫ולכן‪ ,‬אם ‪ ,(ci − c) Ei α = 0 ,(T − cI) α = 0‬ואם ‪ ,α 6= 0‬אז ‪ Ei α 6= 0‬עבור ‪ i‬כלשהו )נובע מ־)‪ ,((2‬ועבור ‪ i‬זה‪,‬‬
‫‪.c = ci‬‬

‫‪10‬‬
‫משפט הפירוק הראשוני‬ ‫‪1.4‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫בודאי ש־ ‪ T‬לכסינה‪ ,‬כי הראנו שכל וקטור ב־ ‪ ImEi‬הוא וקטור עצמי‪ ,‬והעובדה ש־ ‪ I = E1 + . . . + Ek‬הוא סכום‬
‫ההטלות הללו‪ ,‬מראה שוקטורים עצמיים פורשים את ‪.V‬‬
‫‪(ImEP‬‬‫‪i‬‬ ‫ב־‬ ‫מוכל‬ ‫‪c‬‬ ‫‪i‬‬ ‫של‬ ‫נותר להוכיח את ההכלה ההפוכה )המרחב העצמי‬
‫‪k‬‬
‫נניח ש־‪ .T α = ci α‬אז מ־)‪ (1‬ו־)‪ , j=1 (cj − ci ) Ej α = 0 ,(2‬ולכן‪ (cj − ci ) Ej α = 0 ,‬לכל ‪) ,j‬כי תתי‬
‫} ‪| {z‬‬
‫‪6=0∀i6=j‬‬
‫המרחבים ‪ ImEj‬בלתי תלויים(‪ .‬לכן‪ ,‬לכל ‪ Ej α = 0 ,j 6= i‬ו־‪ ,α = Ei α‬כלומר‪.α ∈ ImEi ,‬‬

‫משפט הפירוק הראשוני‬ ‫‪1.4‬‬

‫הערה ‪ 1.33‬אחד הדברים הטובים בפירוק ‪ T = c1 E1 + . . . + ck Ek‬של אופרטור לכסין‪ ,‬הוא שלכל פולינום ‪ g‬מעל‬
‫השדה ‪ ,F‬יש לנו ‪.g(T ) = g(c1 )E1 + . . . + g(ck )Ek‬‬
‫‪Q‬‬ ‫) ‪(x−ci‬‬
‫‪ ,Pj = i6=j (c‬יש לנו כי ‪) Pj (T ) = Ej‬כי ‪.(Pj (ci ) = δij‬‬ ‫) ‪j −ci‬‬
‫למשל‪ ,‬עבור הפולינומים‬
‫כלומר‪ ,‬ההטלות ‪ Ei‬הן פולינומים ב־ ‪.T‬‬

‫משפט ‪) 1.34‬הפירוק הראשוני ־ ‪(Primary decomposition‬‬

‫תהי ‪ dim V < ∞ ,T : V → V‬מעל שדה ‪ .F‬יהי ‪ P‬הפולינום המינימלי של ‪ T‬ונכתוב את ‪P = P1r1 · · · Pkrk‬‬
‫)כאש ‪ Pi‬פולינומים מתוקנים‪ ,‬אי פריקים שונים מעל ‪ ,F‬ו־‪ ri > 0‬שלמים(‬
‫יהיו ) ‪ . 1 ≤ i ≤ k , Wi = ker Piri (T‬אז‪:‬‬
‫‪V = W1 ⊕ . . . ⊕ Wk .1‬‬
‫‪ .2‬כל ‪ Wi‬הוא ‪T‬־אינורינטי‬
‫‪ .3‬הפולינום המינימלי של ‪) Ti := T|Wi‬הצמצום של ‪ T‬ל־ ‪ (Wi‬הוא ‪.Piri‬‬

‫הערה ‪ 1.35‬אין צורך להניח ש־∞ < ‪ ,dim V‬וכן מספיק בשביל )‪ (1‬ו־)‪ ,(2‬ש־‪) P (T ) = 0‬לא חייב להיות המינימלי(‬
‫‪Lk‬‬ ‫‪Qk‬‬
‫דוגמא כללית‪ T :‬לכסין‪ ,‬אז ) ‪ P (T ) = i=1 (x − ci‬ו־ ‪ Wi = ker (T − ci I) ,Pi = x − ci‬ו־ ‪.V = i=1 Wi‬‬
‫‪ E1P‬המשויכות ל־)‪ .(i‬נמצא פולינום ‪ hi‬כך ש־) ‪ hi (T‬הוא זהות ש ל ‪Wi‬‬ ‫הוכחה‪ :‬הרעיון הוא למצוא הטלות ‪, . . . , Ek‬‬
‫וכו׳‪.‬‬ ‫ו־‪ 0‬על ‪ Wj‬לכל ‪ ,j 6= i‬וכך ש־‪hi (T ) = I‬‬
‫‪P‬‬
‫‪Q‬‬ ‫‪R‬‬
‫עבור ‪ ,1 ≤ j ≤ k‬נגדיר ‪ .fi = P ri = j6=i Pj j‬מאחר ו־ ‪ Pi , . . . , Pk‬אי פריקים שונים‪ ,‬הרי שהמחלק המשותף‬
‫‪j‬‬
‫המקסימלי של ‪ f1 , . . . , fk‬הוא ‪.1‬‬
‫לכן קיימים פולינומים ‪ g1 , . . . , gk‬כך ש־‬
‫‪k‬‬
‫‪X‬‬
‫= ‪1 = g1 f1 + . . . + gk fk‬‬ ‫‪gi fi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫נשים לב שאם ‪ ,i 6= j‬אז ‪) P |fi fj‬כי אז ״מחזירים״ את הגורם שהוסר ‪ +‬מוסיפים איברים(‪.‬‬
‫‪Pk‬‬ ‫נראה כי ‪ hi = gi fi‬מקיימים את המבוקש‪.‬‬
‫נגדיר ) ‪ .Ei = hi (T ) = gi (T )fi (T‬מאחר ו־‪ i=1 hi = 1‬ו־ ‪P |fi fj0‬עבור ‪ i 6= j‬יש לנו‬

‫‪E1 + . . . + Ek‬‬ ‫=‬ ‫‪I‬‬

‫‪Ei Ej‬‬ ‫=‬ ‫‪0 i 6= j‬‬

‫כמו שראינו‪ ,‬יש לנו גם ‪ Ei2 = Ei‬לכל ‪ ,i‬לכן ה־ ‪Ei‬־ים הטלות המתאימות לאיזשהו פרוק של ‪ V‬לסכום ישר‪.‬‬
‫נראה ש־ ‪ .Wi = ImEi‬אם ‪ ,α ∈ ImEi‬אז ‪ α = Ei α‬ולכן‬
‫) ‪P (T‬‬
‫‪z‬‬ ‫|}‬ ‫{‬
‫‪Ri‬‬ ‫‪Ri‬‬ ‫‪r‬‬
‫) ‪Pi (T‬‬ ‫‪α‬‬ ‫) ‪= Pi (T‬‬ ‫‪Ei α = Pi (T ) i f (T ) gi (T )α‬‬
‫‪= gi (T )p(T )α = 0‬‬

‫ולכן‪α ∈ Wi = ker Piri (T ) ,‬‬

‫ולכן‬ ‫‪Piri |fj gj‬‬ ‫בכיוון ההפוך ־ יהי ) ‪ ,α ∈ ker Piri (T‬אם ‪6 i‬‬
‫= ‪ j‬אז‬

‫‪Ej α = fi (T ) gi (T ) α = 0‬‬

‫‪11‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫משפט הפירוק הראשוני‬ ‫‪1.4‬‬

‫לכן ‪ Ei α = α‬והוכחנו את )‪.(1‬‬

‫כמובן ש־)‪ (2‬ברור‪.‬‬
‫לגבי )‪ ,(3‬ברור כי ‪ Piri (Ti ) = 0‬כי בהגדרה‪ Pi (T )ri ,‬הוא ‪ 0‬על ‪ ,Wi‬ולכן הפולינום המינימלי של ‪ Ti‬מחלק את‬
‫‪.Piri‬‬
‫בכיוון ההפוך־ יש ‪ g‬פולינום המאפס את ‪ .Ti‬אז ‪ ,g(T )fi (T ) = 0‬ולכן ‪ ,P‬שהוא המינימלי‪ .P |gfi ,‬אבל‬
‫‪P = Piri fi‬‬
‫ולכן ‪ .Piri |g‬לכן הפולינום המינימלי של ‪ Ti‬הוא ‪.Piri‬‬

‫מעל שדה סגור אלגברית‬ ‫‪1.4.1‬‬

‫)בסימונים של המשפט הקודם(‪ ,‬נתבונן במקרה בו הפולינום המינימלי של ‪ T‬מתפרק למכפלה של גורמים לינאריים ־‬
‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬
‫כלומר‪ .Pi = (x − ci ) i ,‬אז ‪.Wi = ker (T − ci I) i‬‬
‫נגדיר ‪ .D = c1 E1 + . . . + ck Ek‬אז ממשפט קודם ־ ‪ D‬לכסין‪ .‬נכנה אותו ״החלק האלכסוני של ‪T‬״‪ .‬נתבונן‬
‫ב־ ‪,N‬‬
‫‪N‬‬ ‫=‬ ‫) ‪T − D = (T E1 + . . . + T Ek ) − (c1 E1 + . . . + ck Ek‬‬
‫‪= (T − c1 I) E1 + . . . + (T − ck I) Ek‬‬

‫בפרט‪ ,‬לכל שלם ‪,r > 0‬‬

‫‪r‬‬ ‫‪r‬‬
‫‪N r = (T − c1 I) E1 + . . . + (T − ck I) Ek‬‬
‫עבור ‪ r > ri‬לכל ‪ ,1 ≤ i ≤ k‬מתקיים ש־‪ (T − ci I) = 0‬על ‪ ,Wi‬ואז‪.N r = 0 ,‬‬

‫הגדרה ‪ 1.36‬יהי ‪ N‬אופרטור על ‪ .V‬נאמר ש־ ‪ N‬נילפוטנטי אם קיים שלם ‪ r‬עבורו ‪. N r = 0‬‬

‫משפט ‪ 1.37‬יהי ‪ dim V < ∞ ,T : V → V‬מעל שדה ‪ .F‬נניח שהפולינום המינימלי של ‪ T‬מתפרק מעל ‪ F‬למכפלה‬
‫של גורמים לינארים )למשל‪ ,‬אם ‪.(F = C‬‬
‫אז‪ ,‬קיימים אופרטור לכסין ‪ D‬על ‪ V‬ואופרטור נילפוטנטי ‪ N‬על ‪ ,V‬כך ש־‬
‫‪T = D + N .1‬‬
‫‪ .2‬הם מתחלפים‪,DN = N D :‬‬
‫‪ .3‬האופרטורים ‪ D‬ו־ ‪ N‬נקבעים באופן יחיד‪ ,‬ושניהם פולינומים ב־ ‪.T‬‬
‫הוכחה‪ :‬נותר להוכיח את היחידות של ‪. N, D‬‬
‫נניח כי ‪ D0‬אלכסוני‪ ,‬ו־ ‪ N 0‬נילפוטנטי‪ ,‬מקיימים את )‪ (1‬ו־)‪.(2‬‬
‫כלומר‪ D0 N 0 = N 0 D0 ,‬ו־ ‪.T = N 0 + D0‬‬
‫אז ‪D − D0 = N 0 − N‬‬
‫נסתכל על ‪ .D − D0‬מכיוון ש־ ‪ D‬ו־ ‪ D‬מתחלפים )כי הם פולינומים ב־ ‪ ,(T‬הם ניתנים לליכסון סימולטני ולכן‬
‫‪0‬‬

‫‪ D − D0‬לכסין‪.‬‬
‫‪0‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ N‬ו־ ‪ N‬מתחלפים בינהם‪ ,‬הרי ש־‬
‫‪k‬‬ ‫ ‬
‫‪k‬‬ ‫‪k−i k‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪X‬‬
‫= ) ‪(N 0 − N‬‬ ‫)‪(−1‬‬ ‫‪(N 0 ) N k−i‬‬
‫‪i‬‬
‫‪i=0‬‬

‫לכן עבור ‪ k‬מספיק גדול‪ ,‬העובדה ש־ ‪ N‬ו־ ‪ N 0‬נילפוטנטים גוררת ש־) ‪ (N − N‬נילפוטנטים‪.‬‬
‫‪0‬‬

‫קיבלנו ש־ ‪ D − D0‬הוא גם לכסיון וגם נילפוטנט‪.‬‬

‫לכן הפולינום המינימלי של ‪ D − D0‬הוא מהצורה ‪) ,x‬כי ‪ D − D‬נילפוטנטי( אבל אז ‪ t = 1‬כי ‪ D − D‬אלכסוני‪,‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪t‬‬

‫ולכן ‪ ,D − D0 = 0‬אז ‪.N − N 0 = 0‬‬

‫הערה ‪ 1.38‬המשפט אומר שמעל שדה סגור אלגברית‪ ,‬מספיק ללמוד את המבנה של אופרטורים נילפוטנטים‪.‬‬

‫הערה ‪ 1.39‬זו לא הדרך הסטדנרטית להוכיח את המשפט‪ .‬בקורס ״מודולים‪ ,‬חוגים וחבורות״ יש הוכחה כללית יותר‬
‫עבור שדות לא־סגורים אלגברית‬

‫‪12‬‬
‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬

‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬

‫מאפסים וחברים‬ ‫‪1.5.1‬‬
‫הגדרה ‪ 1.40‬תהי ‪.dimF V < ∞ , T : V → V‬‬
‫בהנתן ‪ ,α ∈ V‬נגדיר את תת המרחב ה־ ‪T‬־ציקלי הנוצר על ידי ‪ α‬להיות‪:‬‬
‫‪z(α, t) = u = span α, T α, T 2 α, . . . , T r α : r ∈ Z+‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫זהו תת המרחב ה־ ‪T‬־אינורינטי הקטן ביותר של ‪ ,v‬המכיל את ‪.α‬‬

‫אם ‪ , z (α, T ) = V‬נאמר ש־‪ α‬וקטור ציקלי של ‪.T‬‬
‫דוגמה‪:‬‬
‫• להעתקת הזהות ‪ ,dim V ≥ 2 ,I : V → V‬אין וקטור ציקלי‪.‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪0 0‬‬
‫‪ .‬הוקטור )‪ ε1 = (1, 0‬הוא וקטור ציקלי‪ ,‬כי = )‪T (ε1 ) = (0, 1‬‬ ‫• תהי ‪ T : F 2 → F 2‬הנתונה על ידי‬
‫‪1 0‬‬
‫‪ ε2‬ו־ ‪.span {ε1 , T ε2 } = F 2‬‬

‫הגדרה ‪ 1.41‬ה־ ‪ T‬מאפס של ‪ α ∈ V‬הוא הקבוצה }‪.M (α, T ) = {g ∈ F [x] |g(T )α = 0‬‬
‫הפולינום המתוקן בעל הדרגה הקטנה ביותר ב־) ‪ M (α, T‬נקרא גם כן‪ ,‬״ה־ ‪ T‬מאפס של ‪α‬״ ומסומן על ידי ‪.Pα‬‬
‫בפרט‪ Pα ,‬מחלק את הפולינום המינימלי של ‪.T‬‬

‫משפט ‪ 1.42‬יהי ‪ ,α ∈ V‬ויהי ‪ Pα‬ה־ ‪T‬מאפס שלו‪.‬‬

‫‪ .1‬הדרגה של ‪Pα‬שווה למימד של ) ‪ , Z(α, T‬המרחב הציקלי שנוצר על ידי ‪α‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫‪ .2‬אם ‪ ,deg Pα = k‬אז ‪ α, T α, . . . , T k−1 α‬בסיס של ) ‪Z (α, T‬‬
‫‪ .3‬הפולינום המינמלי של ) ‪ T |Z(α,T‬הוא ‪.Pα‬‬
‫אז בעצם‪ ,‬איבר כללי ב־) ‪ Z (α, T‬הוא פולינום ב־‪.α‬‬
‫הוכחה‪ :‬נסמן ‪ .deg Pα = k‬יהי ]‪ g ∈ F [x‬פולינום כלשהו‪ .‬נרשום ‪ ,g = pα · q + r‬כך ש־‪ r = 0‬או ‪.deg r < k‬‬
‫יש לנו )‪ . pα q ∈ M (α, t‬ולכן‪ ,‬וקטור כללי ב־) ‪ Z (α, T‬הוא מהצורה‬
‫‪g(T )α = r (T ) α ∈ span α, T α, . . . , T k−1 α‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫‬ ‫ ‬ ‫‬ ‫ ‬
‫לכן ‪ .Z (α, T ) = span α, T α, . . . T k−1 α‬כמובן ש־ ‪ α, T α, . . . , T k−1 α‬בת״ל‪ ,‬כי יחס לינארי לא טרוויאלי‬
‫בינהם מגדיר פולינום מדרגה קטנה מ־‪ k‬המאפס את ‪ ,α‬וזה לא יתכן‪ .‬זה מוכיח את )‪ (1‬ו־)‪.(2‬‬
‫לגבי )‪ ,(3‬נסמן ) ‪ .U = T |Z(α,T‬ראשית נראה ש־ ‪ .Pα (U ) = 0‬אם ]‪ ,g ∈ F [x‬אז‪,‬‬
‫‪pα (U )g(T )α = g(T )pα (U )α = 0‬‬
‫לכן ‪ .pα (U ) = 0‬אז אם ]‪ h ∈ F [x‬פולינום מדרגה קטנה מ־‪ ,k‬אז לא יתכן ש־‪ ,h(U ) = 0‬כי אז = ‪h(U )α‬‬
‫‪ h(T )α = 0‬סתירה לכך ש־ ‪ Pα‬הוא המאפס של ‪ , α‬והוא מדרגה ‪.k‬‬

‫מסקנה ‪ 1.43‬אם ‪ α‬וקטור ציקלי עבור ‪ T‬אז הפולינום המינמלי של ‪ T‬שווה לפולינום האופייני של ‪) .T‬נובע מהמשפט‬
‫הקודם ומשפט קיילי־המילטון(‬
‫ושהפולינום המינימלי של ‪ T‬הוא ‪.p = c0 + c1 x + . . . + ck−1 xk−1 + xk‬‬
‫‬ ‫ציקלי עבור ‪,T‬‬‫נניח ש־‪ α‬וקטור ‬
‫לפי המשפט‪ α, T α, . . . , T k−1 α ,‬בסיס של ‪.V‬‬
‫מהי המטריצה המייצגת את ‪ T‬לפי בסיס זה?‬
‫‪−c0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0 0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1 0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪−c1 ‬‬
‫‪..‬‬ ‫‪.. ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪0 1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪. ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ ..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪. 0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1 −ck−1‬‬

‫‪13‬‬
 ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫‪0‬‬ ‫‪= c0 I + c1 T + . . . + ck−1 T k−1 + T k‬‬

‫⇒⇐‬ ‫‪T k = −c0 I − c1 T − . . . − ck−1 T k1‬‬
‫⇒‬ ‫‪T k α = −c0 α − c1 Tα − . . . − ck−1 T k−1 α‬‬

‫מטריצה זו נקראת ״מטריצת החבר״ של הפולינום ‪.P‬‬

‫משפט ‪ 1.44‬יהי ‪ .dim W < ∞ ,U : W → W‬ל־ ‪ U‬יש וקטור ציקלי ⇒⇐ יש בסיס מסודר של ‪ W‬לפיו ‪ U‬מיוצג‬
‫על ידי מטריצת החבר של הפולינם המינימלי של ‪.U‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ α‬וקטור ציקלי של ‪ .U‬מהמשפט הקודם‪ α, U α, . . . , U k−1 α ,‬כאשר ‪ ,k = dim W‬בסיס של ‪,W‬‬
‫והמטריצה המייצגת את ‪ U‬לפי בסיס זה היא בדיוק מטריצת החבר של הפולינום המינימלי‪.‬‬
‫בכיוון ההפוך ־ בהנתן בסיס מסודר‪ {α1 , . . . , αk } ,‬של ‪ W‬המקיים את ההנחה‪ ,‬ברור כי־ ‪ α1‬וקטור ציקלי‪.‬‬

‫הערה ‪ 1.45‬צורה רציונלית ־ אפשר לפרק את המרחב לסכום ישר של מרחבים צקיליים‪ .‬יש בסיס לפיו המטריצה‬
‫המיצגת היא מטריצת בלוקים שעל הבלוקים יש מטריצות חבר של פולינומים‪ .‬לא נטפל בנושא זה בקורס‪ .‬ההוכחות‬
‫נמצאות בספר הקורס‪.‬‬

‫נרצה כעת להוכיח שאם ‪ N : V → V‬אופרטור נילפוטנטי‪ ,‬אז ‪ V‬מתפרק לסכום ישר של תתי־מרחבים ציקליים‪.‬‬

‫למות עזר‬ ‫‪1.5.2‬‬

‫למה ‪ 1.46‬אם ‪ r ,T : V → V‬נילפוטנטית )כלומר‪(T r−1 6= o ,T r = 0 ,‬‬
‫אז קיים ל־ ‪ V‬תת מרחב ‪T‬־ציקלי ממימד ‪.r‬‬

‫הוכחה‪ :‬לפי הנתון‪ T r = 0 ,‬אך ‪ ,T r−1 6= 0‬יהי ‪ α ∈ V‬עבור ‪ ,T r−1 α 6= 0‬תת המרחב ה־ ‪ T‬ציקלי הנוצר על ידי‬
‫‪ α‬נפרשר על ידי ‪) α, T α, . . . , T r−1 α‬כי ‪ ,(T r α = 0‬לכן‪ ,‬אם נוכיח כי הוקטורים אלו בת״ל‪ ,‬ייודע כי זהו תת מרחב‬
‫‪r‬־מימדי‪ .‬נניח בשלילה‬

‫‪a0 α + a1 αT + . . . + ar−1 T r−1 α = 0‬‬

‫כאשר לא כל ‪ai‬שווים לאפס‪.‬‬

‫יהי ‪ j‬המינימלי כך ש־‪ ,aj 6= 0‬אז‬

‫‪aj T j α + . . . + ar−1 T r−1 α = 0‬‬

‫נפעיל את ‪ T r−i−j‬על שני האגפים‪ ,‬ונקבל‬

‫‪aj T r−1 α + aj+1 T r α + . . . + ar−1 T 2r−2−j = 0‬‬

‫שוויון זה שקול ל־‪ .aj T r−1 α = 0‬מכיוון ש־‪ T r−1 α = 0‬הרי ש־‪ aj = 0‬בסתירה להנחה‪.‬‬

‫למה ‪ 1.47‬תהי ‪r T : V → V‬־נילפוטנטית ויהי ‪ U ⊆ V‬תת מרחב ‪T‬־ציקלי‪ r ,‬מימדי‪ .‬אז קיים ל־ ‪ U‬תת מרחב‬
‫משלים אינורינטי כלומר‪ ,‬תת מרחב ‪T‬־אינורטנטי ‪ W‬כך ש־‬

‫‪V =U ⊕W‬‬

‫הוכחה‪ :‬נבנה את ‪ W‬באינדוקציה על ‪.r‬‬

‫אם ‪ ,r = 1‬אז ‪ T = 0‬ועל כן ‪ W‬קיים‪.‬‬
‫נניח שה־‪ r > 1‬וכי הלמה נכונה עבור אופרטורים ‪ r − 1‬נילפוטנטים‪.‬‬

‫‪14‬‬
‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬

‫התמונה של ‪ ImT = T V := V 0 T‬הוא תת מרחב ‪ T‬אינורינטי של ‪ ,V‬והצמצום של ‪T‬על ‪ V 0‬הוא ‪r − 1‬‬

‫נילפוטנטי‪.‬‬
‫יהי ‪ γ, T γ, T 2 γ, . . . , T γ−1 γ‬בסיס של ‪.U‬‬
‫‪0‬‬
‫אז ‪ T γ, T 2 γ, . . . , T r γ‬בסיס ציקלי של ‪.U 0 := T U ⊂ V 0‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫לכן‪ ,‬לפי הנחת האינדוקציה‪ ,‬קיים תת מרחב ‪T‬־אינורינטי ‪ W‬של ‪ ,V‬כך ש־ ‪.V = U ⊕ W‬‬
‫נגדיר‬

‫} ‪W0 = T −1 W 0 = {α ∈ V |T α ∈ W 0‬‬

‫אז ‪ W0‬הוא תת מרחב של ‪ V‬המקיים ‪ T W0 ⊆ W 0 ⊆ W0‬לכן ‪ W0‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪.‬‬

‫טענה ‪.V = U + W0 1.48‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ ,α ∈ V‬אז ‪ T α ∈ V 0 = U 0 ⊕ W 0‬ולכן ‪ T α = β 0 + γ 0‬כאשר ‪ β 0 ∈ U 0‬ו־ ‪γ 0 ∈ W 0‬‬
‫נרשום ‪ β 0 = T β‬כאשר ‪ β ∈ U‬ונכתוב ‪.α = β + α − β‬‬
‫אז ‪ ,β ∈ U‬ונראה כי ‪.α − β ∈ W0‬‬
‫מהשוויון ־ ‪ T α = T β + γ 0‬נובי כי ‪T ((α − β) = γ 0 ∈ W 0‬‬
‫ולכן‪.α − β ∈ W0 ,‬‬
‫הצררה עם ‪ w0‬היא בדר״כ ‪U ∩ W0 6= 0‬‬

‫טענה ‪U ∩ W0 = 0 1.49‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ ,α ∈ U ∩ W 0‬אז ‪ T α = U 0 ∩ W 0‬ולכן ‪.T α = 0‬‬
‫בתור איבר של ‪ ,U‬נוכל להציג את ‪α = a1 γ + a1 T γ + . . . + ar−1 T r−1 γ‬‬

‫‪0 = T α = a0 T γ + . . . + ar−2 T γ−1 γ‬‬

‫אבל אלו הם אברי בסיס‪ ,‬ולכן‪.a0 = a1 = . . . = ar−2 = 0 ,‬‬

‫‪α‬‬ ‫‪= ar−t T r−1 γ‬‬

‫‪α‬‬ ‫∈‬ ‫)‪U 0 (∃u ∈ U ⇒ α = T u‬‬

‫הוכנו שאם ‪ U ∩ W 0 ⊂ U 0 ∩ W 0 = 0‬כמבוקש‪.‬‬

‫)המשך הוכחת המשפט(‬
‫מהטענה‪ ,‬נוביע כי החיתוך של ‪ W 0‬ו־ ‪ ,U ∩ W0‬אף הוא אפס‪ .‬היות ושני תתי מרחבים אלה מוכלים ב־ ‪ ,W0‬נקבל‬
‫כי‬

‫‪W 0 ⊕, (U ∩ W0 ) ⊂ W0‬‬

‫יהי ‪ ,W 00 ⊂ W0‬כך ש־) ‪W0 = W 00 ⊕ W 0 ⊕ (U ∩ W0‬‬

‫נוכיח כי ‪ W := W 00 ⊕ W 0‬המשלים המבוקש של ‪.U‬‬
‫‪0‬‬
‫ראשית‪ ,‬ה־ ‪ T‬אינוריאנטיות של ‪ W‬נובעת מכך ש־ ‪T W0 ⊆ W ⊆ W ⊆ W0‬‬
‫ולכן‬

‫‪T W ⊂ T W0 ⊂ W 0 ⊂ W‬‬

‫ולכן ‪ W‬הוא ‪T‬־אינורינטי‬

‫שנית‪ ,‬נדרוש ש־‪ ,U ∩ W = 0‬כי ‪ ,W ⊆ W0‬ולכן ‪U ∩ W ⊆ (U ∪ W0 ) ∩ W = 0‬‬
‫ולסיום ־ נראה ש־ ‪ .V = U + W‬אז‬

‫‪V = U + W0 = (U + (U ∩ W0 )) + (W 00 + W ) = U + W‬‬

‫‪15‬‬
 ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬ ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬

‫עבור מטריצה נילפוטנטית‬ ‫‪1.5.3‬‬

‫משפט ‪) 1.50‬משפט קיום צורת ג׳ורדן עבור אופרטורים נילפוטנטים(‬
‫תהיי ‪r , dim V < ∞ ,T : V → V‬־נילפוטנטית‪ .‬אזי‪:‬‬
‫‪ .1‬קיימים מספרים טבעיים ‪ ,r = r1 ≥ r2 ≥ . . . ≥ rk‬כך ש־ ‪ ,r1 + . . . + rk = dim V‬ווקטורים ‪α1 , . . . , αk‬‬
‫כך ש־‬
‫‪T r1 α1 = . . . = T rk αk = 0‬‬
‫וסדרת הוקטורים‬
‫‪α1 , T α1 , . . . .T r1 −1 α1 , T α2 , . . . T r2 −1 α2 , . . . , αk , T αk , . . . , T rk−1 αk‬‬
‫מהווה בסיס ל־ ‪.V‬‬
‫‪ .2‬המטריצה המייצגת את ‪ T‬ביחס לבסיס זה היא מטריצה בלוקים‪:‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪B1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪B2‬‬ ‫‪‬‬
‫‪J =‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪Bk‬‬
‫כאשר ‪ Bi‬היא המטריצה מסדר ‪ri × ri‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1 0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪Bi =  1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬
‫כלומר‪ ,‬בכל מקום יש אפס פרט לאלכסון הראשון מתחת לאלכסון הראשי‪ ,‬שם יש ”‪ .”1‬המטריצה ‪ J‬נקראת‬
‫מטריצה נילפוטנטית בצורת ג׳ורדן‪.‬‬
‫‪r1 −1‬‬ ‫‪r1 −1‬‬
‫‬ ‫ ‬
‫‪ U1 = span α1 , T α1 , . . . , T‬תת‬ ‫‪ .T‬אזי‪α1 ,‬‬ ‫הוכחה‪ :‬נבחר ‪ r1 = r‬ו־ ‪ α1‬וקטור כלשהו עבורו ‪α1 6= 0‬‬
‫מרחב ‪ T‬־אינורינטי ‪ r1‬מימדי‪ ,‬ומלמה קודמת ־ ניתן לפרק ‪ V = U1 ⊕ W1‬כאשר ‪ W1‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪.‬‬
‫הצמצום של ‪ T‬ל־ ‪ W1‬הוא טרנספורמציה לינארית‪ ,‬נילפוטנטית על ‪ W1‬בעלת אינדקס נילפוטנטיות ‪. r2 ≤ r1‬‬
‫נחזור על התהליך ב־ ‪ :W1‬נבחר וקטור ‪ α2‬ב־ ‪ W1‬שעבורו ‪ T r2 −1 α2 6= 0‬ונגדיר‬
‫‪U2 = α2 , T α2 , . . . , T r2 −1 α2‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫אזי‪ ,‬מלמה קודמת‪ ,‬יש פירוק של ‪ W1 = U2 ⊕ W2‬ולכן ‪.V = U1 ⊕ U2 ⊕ W2‬‬

‫וכך נמשיך ־ עד שלבסוף נקבל‬
‫‪V = U1 ⊕ U2 ⊕ . . . ⊕ Uk‬‬
‫כאשר ‪.Ui = span αi , T αi , . . . , T ri −1 αi‬‬
‫‬ ‫ ‬

‫וזה מוכיח את חלק )‪.(1‬‬

‫ובאשר לחלק )‪ (2‬־ היות ו־ ‪ U1‬הוא ‪T‬־אינורינטי‪ ,‬תתפרק המטריצה של ‪T‬לבלוקים שהם המטריצות של ‪ T‬על כל‬
‫‪ Ui‬בנפרד‪ .‬היות ו־ ‪ T‬מעבירה כל איבר בסיס של ‪ Ui‬לאיבר הבסיס הבא‪ ,‬ואת האחרון לאפס‪ ,‬תיוצג ‪ T‬על ‪ Ui‬על ידי‬
‫המטריצה מסדר ‪ri × ri‬־‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1 0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ 1 0‬‬
‫‪Bi = ‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1 0‬‬

‫מסקנה ‪ 1.51‬כל מטריצה נילפוטנית ‪ A‬דומה למטריצה נילפוטנית בצורת ג׳ורדן‪ ,‬הנקראת צורת ג׳ורדן של ‪.A‬‬

‫‪16‬‬
‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫עבור אופרטור כללי‬ ‫‪1.5.4‬‬

‫משפט ‪) 1.52‬משפט ג׳ורדן ־ קיום(‬
‫תהי ‪ ,dimF V < ∞ , T : V → V‬כך שהופינום האופייני של ‪ T‬מתפרק מעל ‪ F‬למכפלה ש לגורמים לינאריים‪:‬‬
‫‪d1‬‬ ‫‪dk‬‬
‫) ‪f = (x − c1‬‬ ‫) ‪· · · (x − ck‬‬

‫כאשר ‪ c1 , . . . , ck‬הם הערכים העצמיים השונים של ‪ T‬ב־ ‪ ,f‬ו־‪.di ≥ 1‬‬

‫אזי‪ ,‬קיים ל־ ‪ V‬בסיס‪ ,‬לפיו המטריצה המייצגת את ‪ T‬היא מהצורה‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪A1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪A=‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪Ak‬‬

‫כאשר כל מטריצה ‪ Ai‬מסדר ‪ ,di × di‬היא מהצורה ־ מטריצת בלוקים‪:‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫)‪(i‬‬
‫‪J1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪Ai = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫)‪(i‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪Jni‬‬
‫)‪(i‬‬
‫‪ Jj‬היא מטריצת ג׳ורדן אלמנטרית ־ עם ערך עצמי ‪ ,ci‬מהצורה‬ ‫כאשר כל‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ci‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪ 1 ci‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫)‪(i‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪Jj = ‬‬‫‪‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪.. ..‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1 ci‬‬

‫לדוגמה‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫ )‪(0‬‬ ‫‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪2 0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1 2‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫} ‪| {z‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪A2‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1 0 0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1 1 0‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ 0 1 1‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫|‪‬‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫)‪(3‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪J‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‬ ‫‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫)‪(1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫|‬ ‫‪{z‬‬ ‫}‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪A3‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪ 0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪3‬‬ ‫‪‬‬
‫)‪(3‬‬

‫בהוכחה‪ ,‬נשלב בין המקרה הנילפוטנטי למשפט הפירוק הראשונ הוכחה‪ :‬הפולינום המינימלי של ‪ T‬הוא מהצורה‬
‫‪r‬‬ ‫‪rk‬‬
‫) ‪P = (x − c1 ) 1 · · · (x − ck‬‬
‫‪r‬‬
‫כאשר ‪ ri ≤ di‬לכל ‪ .i‬אם ‪ Wi = ker (T − ci I) i‬אז ממשפט הפירוק הראשוני‪V = W1 ⊕ W2 . . . ⊕ Wk ,‬‬
‫‪r‬‬
‫ול־ ‪ Ti = T|Wi‬פולינום מינמילי ־ ‪.(x − ci ) i‬‬

‫‪17‬‬
 ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫נגדיר‪ .Ni = Ti − ci I ,‬אז ‪ Ni‬נילפוטנטי‪ ,‬עם פולינום מינימלי ‪ .xri‬על ‪ T ,Wi‬פועל כ־ ‪ Ni‬פלוס הסקלר ‪ci‬‬
‫פעמים אופרטור הזהות‪.‬‬

‫‪T |wi = Ni + ci I‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫נבחר בסיס ל־ ‪ ,Wi‬המתאים לפירוק הציקלי של האופרטור ‪.Ni‬‬

‫‪ci‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫אז ביחס לבסיס זה‪ ,‬המטריצה של ‪ Ni‬היא סכום ישר של מטריצות מהצורה ‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪  1‬והגדלים של‬ ‫‪.‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ci‬‬
‫מטריצות אלו יורדים משמאל לימין‪.‬‬

‫משפט ‪) 1.53‬משפט ג׳ורדן ־ יחידות(‬

‫כל אופרטור ניתן לייצוג על ידי מטריצה יחידה בצורת ג׳ורדן‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬נתחיל מהוכחה עבור המקרה הנילפוטנטי‪:‬‬
‫תהי ‪ A‬מטריצה נילפוטנטית‪ ,‬ונתאר שיטה המאפשרת לחשב את צורת ג׳ורדן של ‪ A‬על סמך הדרגות של חזקות‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫של ‪ A‬בלבד‪.‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪B1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪ Bi = 1 . . .‬מסדר ‪ , ri × ri0‬נשים לב ראשית ש־‬ ‫‪ ,J = ‬כאשר ‪‬‬ ‫‪..‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫נתבונן ראשית ב־‪‬‬
‫‪1 0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪Bk‬‬
‫‪ n‬‬ ‫‪‬‬
‫‪B1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪Jn = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪Bkn‬‬

‫)הפעם ‪ J n‬זה ‪ J‬בחזרת ‪ ,n‬ולא אינדקס(‪ ,‬כאשר ‪ Bjn‬כזו היא מטריצה שבה מופיעים ‪1‬־ים בכל האלכסון ה־‪ n‬מתחת‬
‫לראשי ו־‪ 0‬בכל מקום אחר‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬במעבר מ־ ‪ J n‬ל־ ‪ ,J n+1‬״נעלם״ ‪ 1‬יחיד מכל שרשרת של ״‪1‬״‪ ,‬ולכן הדרגה יורדת כמספר השרשראות‪.‬‬
‫נסמן ב־) ‪ m¯n (J t‬את מספר השרשרות של ‪1‬־ים ב־ ‪ J t‬שאורכן ≤ ‪ n‬ואז‪ ,‬נוכל לכתוב‬

‫‪r (J) − r J 2‬‬

‫
‬
‫)‪= m̄1 (J‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪3‬‬
‫)‪= m̄1 J 2 = m̄2 (J‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫‪r J −r J‬‬
‫‪..‬‬
‫‪.‬‬
‫‪r (J n ) − r J n+1‬‬ ‫)‪= m̄1 (J n ) = . . . = m̄n (J‬‬
‫
‬

‫אם נסמן ב־)‪ mn (J‬את מספר השרשרות ב־‪ J‬בעלות אורך בדיוק ‪ ,n‬אז ברור כי‬

‫‪mn (J) = m¯n (J) − mn+1‬‬

‫)‪¯ (J‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫ולכן ‪mn (J) = m̄n (J) − m̄n+1 (J) = r (J n ) − r J n+1 − r J n+1 + r J n+2‬‬
‫כלומר‪,‬‬

‫‪mn (J) = r (J n ) − 2r J n+1 + r J n+2‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫כעת‪ ,‬אם המטריצה ‪ A‬דומה ל־‪ ,G‬אז לכל ‪ An ,n‬דומה ל־ ‪ ,J n‬ולכן ) ‪.r (J n ) = r (An‬‬
‫לכן‪ ,‬אם ‪ J‬היא צורת ג׳ורדן של ‪ ,A‬קיים‬

‫‪mn (J) = r (An ) − 2r An+1 + r An+2‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫נוסחה זו מאפשרת לחשב את ‪ ,J‬בהנתן ‪ A‬כדלקמן‪:‬‬

‫‪ A‬מטריצה נילפוטנטית‪ ,‬נאמר ‪ .Am = 0‬נחשב את )‪ ni (J‬עבור ‪ i = 1, . . . , n‬ונרשום את צורת ג׳ורדן ‪ J‬כאשר‬
‫סדר השרשראות באלכסון מתחת לראשי הוא לפי אורכן‪.‬‬

‫‪18‬‬
‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪ .A = 0‬צריך לחשב את ) ‪) r(A), r(A2‬כי ‪(A3 = 0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫)לדוגמה‪3 ,‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬

‫‪r (A) = 2‬‬

‫‪r A2‬‬
‫
‬
‫‪= 1‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫ולכן ‪ , n2 (J) = r A2 − 2r A3 + r A4 = 1 ,m1 (J) = r A1 − 2r A2 + r A3‬אז יש שרשרת אחת‬
‫באורך ‪ ,2‬בלבד‪ .‬אז לן‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0 0 0‬‬
‫‪A ∼ 1 0 0‬‬
‫‪0 1 0‬‬

‫סוף דוגמה(‬
‫‪ ‬הכללי‪:‬‬
‫‪ ‬היחידות במקרה‬‫נוכיח את‬
‫‪A01‬‬
‫‪ J 0 = ‬היא מטריצת ג׳ורדן המייצגת את ‪ T‬ביחס לבסיס כלשהו‪ ,‬כאשר ‪ A0i‬הם בלוקים‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫נניח כי ‪‬‬
‫‪0‬‬
‫‪Al‬‬
‫בעלי הצורה המתוארת עבור ‪ Ai‬במשפט ג׳ורדן‪ :‬קיום‪ ,‬שסדרם ‪ ,d0i × d00‬ובאכלסונים נמצא ‪.c0i‬‬
‫על סמך צורתם של ‪ ,J 0‬קל לראות כי פולינומה האופייני הוא‪:‬‬
‫‪l‬‬
‫‪d0i‬‬
‫‪Y‬‬
‫) ‪(x − c0i‬‬
‫‪i=1‬‬

‫‪Qk‬‬ ‫‪d‬‬
‫אולם פולינום זה שווה לפולינום האופייני של ‪J‬־ ‪) . i=l (x − ci ) i‬כי ‪ J, J 0‬דומות(‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫לכן‪ ,‬נקבל‪ ,‬לאחר סידור מתאים של האינדקסים‪ ,‬כי ‪ ci = ci ,k = l‬ו־ ‪) di = di‬מיחידות הפירוק של פולינום‬
‫לגורמים אי־פריקים(‬
‫כעת‪ ,‬הפירוק של ‪ J 0‬לבלוקים מושרה מפירוק ‪ ,V = W10 ⊕ · · · ⊕ Wk0‬שבו ‪ Wi0‬תת מרחב ‪T‬־אינורינטי ממימד ‪di‬‬
‫כך ש־ ‪ ,A0i‬מייצגת את ‪ T‬על ‪.Wi0‬‬
‫היות ו־‪ A0i − ci I‬מטריצה נילפוטנטית‪ ,‬נובע כי ‪ T − ci I‬נילפוטנטית על ‪.Wi‬‬
‫‪0‬‬

‫לפי הגדרת ‪ ,Wi‬בהוכחת משפט הקיום‪ ,‬נקבל כי ‪ ,Wi0 ⊆ Wi‬ועקב שוויון מימדהם‪.Wi = Wi ,‬‬
‫‪0‬‬

‫לבסוף‪ Ai − ci I ,‬ו־‪ A0i − ci I‬הן מטריצות נילפוטנטיות בצורת ג׳ורדן המייצגות את אותה הטרנספורמציה )דהינו‪,‬‬
‫את ‪ (T − ci I‬ולכן נובע‪ ,‬מהיחידות במקרה הנילפוטנטי‪ ,‬כי ‪ A0i − ci I = Ai − ci I‬ולכן ‪ A0i = Ai‬ו־‪.J 0 = J‬‬

‫מסקנה ‪ 1.54‬שתי מטריצות ) ‪ A, B ∈ Mn (F‬אשר כל הערכים העצמיים שלהן נמצאים ב־ ‪ ,F‬דומות מעל ‪⇐⇒ F‬‬
‫יש להן אותה צורת ג׳ורדן‪.‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪J1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪J‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪‬‬
‫‪A∼J =‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪Jn‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪ci‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪. Ji = ‬‬ ‫כאשר ‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ci‬‬

‫שימושים‬ ‫‪1.5.5‬‬
‫מציאת הפולינום המינימלי של מטריצה בצורת ג׳ורדן תהי ‪ J‬מטריצה בצורת ג׳ורדן‪ ,‬ויהיו ‪ c1 , . . . , ck‬הערכים‬
‫העצמיים‪ ,‬וריבוייהם ‪ d1 , . . . , dk‬בהתאמה‪.‬‬

‫‪19‬‬
 ‫צורת ג׳ורדן‬ ‫‪1.5‬‬ ‫צורות קנוניות‬ ‫‪1‬‬

‫‪d‬‬ ‫‪d‬‬ ‫‪d‬‬

‫במילים אחרות ־ הפולינום האופייני של ‪ J‬הוא ‪.(x − c1 ) 1 (x − c2 ) 2 · · · (x − ck ) k‬‬
‫אז בבלוק של ‪ J‬המתאים לערך העצמי ‪ ,ci‬מופיעים ה־‪1‬־ים מתחת לאלכסון הראשי‪ ,‬ובשרשראות המופרדות‬
‫במקומות מסוימים על ידי ‪ 0‬בודד‪ ,‬יהיו אורכי השרשראות הללו ‪ ri1 − 1 ≥ ri2 − 1 ≥ . . . ≥ riti − 1‬כאשר‬
‫‪ rij ) ri1 + . . . + riti = di‬הוא גודל תת־הבלוק המתקבל בפירוק מהמשפט(‪.‬‬
‫הפולינום האופייני של ‪ J‬הוא‬
‫‪d1‬‬ ‫‪dk‬‬
‫)‪f (x‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(x − c1‬‬ ‫) ‪· · · (x − ck‬‬
‫‪Y‬‬ ‫‪rij‬‬
‫=‬ ‫) ‪(x − ci‬‬
‫‪i = 1...k‬‬
‫‪j = 1 . . . ti‬‬
‫‪rij‬‬
‫) ‪ (x − ci‬נקראים המחלקים האלמנטרים של ‪.J‬‬ ‫הפולינומים‬

‫טענה ‪ 1.55‬אם ניקח‪ ,‬עבור כל ערך עצמי‪ ,‬את המחלק האלמנטרי בעל המעלה המקסימלית‪ ,‬אז מכפלת מחלקים אלו‬
‫‪r11‬‬ ‫‪r21‬‬ ‫‪rk1‬‬
‫) ‪P (x) = (x − c1‬‬ ‫) ‪(x − c2‬‬ ‫) ‪· · · (x − ck‬‬

‫היא הפולינום המינימלי של ‪.J‬‬

‫הוכחה‪ :‬נשים לב תחילה כי אם ‪ J‬מורכבת מהבלוקים ‪ Ai‬המתאימים לערכים העצמים ‪ ,ci‬אז עבור פולינום כלשהו‪,‬‬
‫‪ g(J) = 0‬אם ורק אם ־ ‪ g(Ai ) = 0‬לכן ‪.1 ≤ i ≤ k‬‬
‫לכן‪ ,‬כדי להראות ש־‪ J‬מאפסת את )‪ ,P (x‬מספיק להראות כי כל בלוק ‪ Aj‬מאפס את )‪. P (x‬‬
‫‪r‬‬
‫לשם כך ־ מספיק להראות ש־ ‪ Aj‬מאפס את ‪.(x − cj ) j1‬‬
‫‪r‬‬
‫כלומר ש־ ‪.(Aj − cj I) j1 = 0‬‬
‫אומנם‪ Aj − cj I ,‬היא מטריצה נילפוטנטית בצורת ג׳ורדן‪ ,‬שבה השרשרת הארוכה ביותר של ‪ 1‬היא באורך ‪.rj1 −1‬‬
‫ולכן‪ ,‬ברורר שאם נעלה מטריצה זו בחזקת ‪ ,rj1‬היא תתאפס‬
‫בכך הוכחנו ש־ ‪ J‬מאפס את )‪.P (x‬‬
‫‪r‬‬
‫קל לראות‪ ,‬כי הפולינום המינימלי של ‪ Aj‬הוא ‪ ,(x − cj ) j1‬ולכן פולינום זה מחלק את הפולינום המינימלי של ‪.J‬‬
‫‪r‬‬
‫היות והגורמים ‪ (x − cj ) j1‬עבור ‪j‬־ים שונים הם זרים‪ ,‬נובע כי )‪ p(x‬מחלק את הפולינום המינימלי של ‪ ,j‬ולכן שווה‬
‫לו‪.‬‬

‫דוגמאות יהי ‪ .T : C2 → C2‬אז הפולינום האופייני הוא כמובן ) ‪) f (x) = (x − c1 ) (x − c2‬לאו דווקא שונים(‪.‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪c‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪ , 1‬בצורת‬ ‫• כאשר ‪ ,c1 6= c2‬במקרה הראשון‪ T ,‬לכסינה ומיוצגת בבסיס מסויים על ידי המטריצה‬
‫‪0 c2‬‬
‫ג׳ורדן‪.‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪c 0‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪ ,‬ואילו‬ ‫• )‪ f (x) = (x − c‬־ אם הפולינין המינימלי הוא ‪ ,p(x) = x − c‬אז ‪ ,T = cI‬ומיוצגת על ידי‬
‫‪0 c‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪c 0‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪.‬‬ ‫אם הפולינום המינימלי הוא )‪ ,p(x) = (x − c‬אז ‪ T‬מיוצגת בבסיס מסויים על ידי‬
‫‪1 c‬‬
‫‬ ‫ ‬ ‫‬
‫‪c1 0‬‬ ‫‪c 0‬‬
‫)כש־ ‪ c1‬לאו דווקא שונה‬ ‫‪,‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬כל מטריצה ב־)‪ M2 (C‬דומה לאחת משתי המטריצות‪:‬‬
‫‪0 c2‬‬ ‫‪1 c‬‬
‫מ־ ‪(c2‬‬

‫‪) A ∼ At‬בתרגול(‪.‬‬ ‫עוד דוגמה‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0 0‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪0 0‬‬
‫‪A=‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪2 0‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪a 2‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪4‬‬
‫מה הפולינום האפייני? )‪ (x − 2‬המינימלי ־ )‪) (x − 2‬מאפס כל אחד מהבלוקים שעל האלכסון‪ ,‬שהוא משלוש(‬

‫‪20‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫עבור ‪ A ,a = 0‬בצורת ג׳ורדן‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪‬‬
‫‪A = J2 = ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪2‬‬
‫עבור ‪a = 1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪‬‬
‫‪A = J1 = ‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬

‫שתי המטריצות לא דומות ־ צורות הג׳ורדן שלהן שונות‪ ,‬אבל הפולינומים ־ המינימלים והאופיניים שונים!‬

‫דוגמה אחרונה לבנתיים‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2 0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪A = a 2‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪b c‬‬ ‫‪−1‬‬

‫‪2‬‬
‫• פולינום אופיני ־ )‪) (x − 2) (x + 1‬משולשית(‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪.A ∼ 1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫– אם גם הפולינום המינימלי זהה‪ ,‬אז ‪0 ‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪−1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪2 0 0‬‬
‫‪ A ∼ 0 2 0‬כי היא לכסינה‪.‬‬ ‫– אם הפולינום המינימלי הוא )‪,(x − 2) (x + 1‬‬
‫‪0 0 1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0 0 0‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ (A − 2I) (A + I) = 3a 0 0‬זה קורה אם ורק אם ‪.a = 0‬‬
‫‪ac 0 0‬‬

‫מציאת צורת ג׳ורדן )במקרה הנילפוטנטי(‬ ‫‪1.5.6‬‬

‫• תהי ‪ ,A‬ותהי ‪ J‬צורת גו׳רדן של ‪.A‬‬
‫• כשהוכחנו יחידות של צורת ג׳ורדן‪ .‬נסמן ב־ ‪ ni‬את מספר השרשראות באורך ‪.i‬‬
‫
‬ ‫
‬ ‫
‬
‫• הוכחנו ש־ ‪ r(A)) .ni = r Ai − 2r Ai+1 − r Ai+2‬־ הדרגה של ‪(A‬‬

‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫• כאן‪ F ,‬יהיה ‪ C‬או ‪R‬‬
‫• )·|·( ‪ .V,‬־ מכפלה פנימית‪.‬‬

‫אנחנ מכירים מכפלה סקלארית ־‬

‫‪((x1 , x2 , x3 ) | (y1 , y2 , y3 )) = x1 y1 + x2 y2 + x3 y3 ∈ R‬‬

‫הגדרה ‪ 2.1‬יהי ‪ , F = R, C‬ויהי ‪ V‬מרחב וקטורי מעל ‪.F‬‬

‫מכפלה פנימית )״‪Inner product‬״( על ‪ V‬היא ‪ ( | ) : V × V → F‬כך שלכל ‪ α, β, γ ∈ V‬ו־ ‪ c ∈ F‬מתקיים ־‬

‫‪21‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫• לינאריות במשתנה הראשון‬

‫)‪(α + β|γ‬‬ ‫=‬ ‫)‪(α|γ) + (β|γ‬‬

‫)‪(cα|β‬‬ ‫=‬ ‫)‪c (α, β‬‬

‫• ״סימטריות״ ־‬

‫)‪(α|β) = (β, α‬‬

‫• חיוביות ־‬

‫‪(α|α) > 0, ∀α 6= 0‬‬

‫בין השאר ־ נובע גם ש־ ‪.(α|α) ∈ R‬‬

‫הערה ‪ 2.2‬נובעת נוסחה נוספת‪:‬‬

‫•‬

‫)‪(α|cβ + γ) = c̄ (α, β) + (α, γ‬‬

‫)‪(α|cβ + γ‬‬ ‫=‬ ‫)‪(cβ + γ|α) = c (α|β) + (γ|α‬‬

‫=‬ ‫)‪c̄(β, α) + (γ, α‬‬
‫=‬ ‫)‪c̄ (α, β) + (α, γ‬‬

‫זו הלינאריות במשתנה השני‪.‬‬

‫הערה ‪ 2.3‬אם ‪ (|) ,F = R‬סימטרית ולינארים גם במשתנה השני‪.‬‬

‫הערה ‪ 2.4‬אם נדרוש )‪ (α, β) = (β, α‬מעל ‪ ,C‬נקבל סתירה לטענת האפס ־‬

‫‪0 < (iα|iα) = i2 (α|α) = −1 (αα) < 0‬‬

‫דוגמאות‬
‫• המכפלה הפנימית הסטנדרטית על ‪ F n‬־ מוגדרת על ידי‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= )) ‪((x1 , . . . , xn ) , (y1 , . . . , yn‬‬ ‫‪xi y¯i‬‬
‫‪i=1‬‬

‫• על ‪ R2‬־‬

‫‪((x1 , x2 ) , (y1 , y2 )) = x1 y1 − x2 y1 − x1 y2 + 4x2 y2‬‬

‫נבדוק שזו מכפלה פנימית )נשים לב שזוהי תבנית ריבועית ־ כל מונום הוא ממעלה שניה( סימטריה ולינאריות‬
‫ברורים ־ נבדוק את התנאי האחרון ־‬
‫‪2‬‬
‫‪((x1 , x2 ) , (x1 , x2 )) = x21 − 2x1 x2 + 4x22 = (x1 − x2 ) + 3x22 ≥ 0‬‬

‫עבור ‪.(x1 , x2 ) ≥ 0‬‬

‫‪22‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫‪2‬‬
‫• על ) ‪ .V = Mn (F‬נוכל להגדיר מכפלה פנימית כמו בדוגמה הראשונה‪ ,‬על ידי זיהוי ) ‪ Mn (f‬עם ‪ F n‬על ידי‬
‫‪X‬‬
‫= )‪(A, B‬‬ ‫‪Ajk B¯jk‬‬
‫‪j,k‬‬

‫אם נגדיר את הצמוד של מטריצה ‪ B‬על ידי‬

‫†=?‬
‫‪= B¯jk‬‬
‫
‬
‫‪B‬‬ ‫‪kj‬‬

‫נוכל להביע את המכפלה הפנימית באופן הבא ־‬

‫)‪(A, B) = trace (AB ? ) = trace (B ? A‬‬

‫אכן‪,‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n X‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫) ? ‪trace (AB‬‬ ‫=‬ ‫= ‪(AB ? )jj‬‬ ‫‪Ajk (B ? )kj‬‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪j=1 k=1‬‬
‫‪X‬‬‫‪n‬‬
‫=‬ ‫‪Ajk B̄jk‬‬
‫‪j,k=1‬‬

‫• תהי ‪ Q‬מטריצה הפיכה מסדר ‪ N × N‬כלשהי‪ .‬יהי ‪ V = F n‬המרחב הוקטורי של עמודות המטריצה‪ .‬נגדיר‬

‫‪(X, Y ) = Y ? Q? QX‬‬

‫) ‪ , X, Y ∈ V‬וקטורי עמודה( מכפלה פנימית‪ .‬למשל‪ ,‬עבור ‪ ,Q = I‬זוהי המכפלה הפנימית הסטנדרטית‪.‬‬
‫• הנה דוגמה אינסוף מימדית חשובה ־ יהי ‪ V‬אוסף הפונקציות הרציפות מ־‪ .[0, 1] → C‬נגדיר‬
‫‪Z 1‬‬
‫= )‪(f, g‬‬ ‫‪f (t) ḡ (t) dt‬‬
‫‪0‬‬

‫• אם ) ‪ (,‬מכפלה פנימית על ‪ W‬ו־ ‪ T : V → W‬איזומורפיזם של מרחבים וקטורים‪ ,‬נוכל להגדיר מכפלה פנימית‬
‫על ‪V‬באופן הבא ־ )‪. α, β ∈ V ,(α, β)T = (T α, T β‬‬

‫– למשל החיוביות נובעת‪α 6= 0 .‬‬

‫‪(α, α)T = (T α, T α) > 0‬‬

‫כאן ־ אנחנו מושכים את המכפלה הפנימית מ־ ‪ W‬ל־ ‪.V‬‬

‫הערה ‪ 2.5‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי מעל ‪ C‬עם מכפלה פנימית‪ .‬אזי לכי ‪α, β ∈ V‬‬

‫)‪(α, β) = < (α, β) + i= (α, β‬‬

‫מאחר ועבור ‪,z ∈ C‬‬

‫)‪= (z) = < (−iz‬‬

‫יש לנו‬

‫)‪= (α, β) = < (−i (α, β)) = < (α, iβ‬‬

‫לכן המכפלה הפנימית נקבעת לחלוטין על ידי החלק הממשי שלה ־‬

‫)‪(α, β) = < (α, β) + i< (α, iβ‬‬

‫‪23‬‬
 ‫מכפלת בסיסים‬ ‫‪2.1‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫הגדרה ‪ 2.6‬יהי ‪ V‬מרחב וקטורי עם מכפלה פנימית‪ .‬אזי ־‬

‫‪ .1‬המספר הממשי החיובי )האי־שלילי(‬
‫‪p‬‬
‫= ‪kαk‬‬ ‫)‪(α, α‬‬
‫נקרא הנורמה של ‪α‬‬
‫‪ .2‬התבנית הריבועית של המכפלה הפנימית היא הפונקציה‬
‫‪q:V →R‬‬
‫‪2‬‬
‫המוגדרת על ידי ‪q(α) = kαk‬‬
‫יש לנו‬
‫‪2‬‬
‫)‪q (α ± β‬‬ ‫=‬ ‫)‪kα ± βk = (α ± β, α ± β‬‬
‫=‬ ‫)‪(α, α) ± (α, β) ± (β, α) + (β, β‬‬
‫)‪= q (α) ± 2< (α, β) + q (β‬‬
‫לכן‪ ,‬במקרה הממשי ־‬
‫)‪q (α ± β‬‬ ‫=‬ ‫)‪q (α) ± 2 (α, β) + q (β‬‬
‫)‪⇒ q (α + β) − q (α − β) = 4 (αβ‬‬
‫‪1‬‬
‫})‪⇐⇒ (α, β) = {q (α + β) − q (α − β‬‬
‫‪4‬‬
‫ואילו במקרה המרוכב ־‬
‫‪1‬‬
‫)‪(α, β‬‬ ‫=‬ ‫})‪{q (α + β) − q (α − β) + iq (α + iβ) − iq (α − iβ‬‬
‫‪4‬‬
‫‪4‬‬
‫‪1X n‬‬
‫=‬ ‫)‪i q (α + in β‬‬
‫‪4 n=1‬‬

‫מכפלת בסיסים‬ ‫‪2.1‬‬

‫הגדרה ‪ 2.7‬נניח כעת כי ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד סופי מעל ‪ .F‬יהי } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס מסודר של ‪ .V‬ברור‬
‫כי ‪ n2‬הסקאלרים ־ ) ‪ (αi , αj‬קובעים את המכפלה הפנימית בין כל שני וקטורים ־ ‪.α, β ∈ V‬‬
‫אכן ־ אם נסמן‬
‫) ‪Gjk = (αj , αk‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫‪Pn‬‬
‫= ‪ β‬אזי‬ ‫‪k=1‬‬ ‫= ‪ α‬ו־ ‪yk αk‬‬ ‫‪k=1‬‬ ‫אזו ‪xk αk‬‬
‫‪X‬‬ ‫‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫)‪(α, β‬‬ ‫=‬ ‫= ‪xk α k , β‬‬ ‫)‪xk (αk , β‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫‪xk‬‬ ‫) ‪y¯j (αk , αj‬‬
‫‪k=1‬‬ ‫‪j=1‬‬
‫‪X‬‬‫‪n‬‬
‫=‬ ‫‪xk y¯j Gjk‬‬
‫‪k,j=1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪ ‬‬
‫‪x1‬‬ ‫‪y1‬‬
‫‪ .. ‬‬ ‫‪ .. ‬‬
‫אם נסמן את וקטורי הקוארדינטות של )‪ (α, β‬לפי הבסיס ‪ ,B‬על ידי ‪ x =  .  , y =  . ‬אזי‬
‫‪xk‬‬ ‫‪yk‬‬
‫‪(α, β) = Y ? GX‬‬
‫כאשר ) ‪.G = (Gjk‬‬

‫‪24‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫מכפלת בסיסים‬ ‫‪2.1‬‬

‫אכן‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪x1‬‬
‫‪Y ? GX‬‬ ‫=‬ ‫‪(y¯1 , . . . , y¯n ) G  ... ‬‬
‫‪ ‬‬

‫‪xn‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪x1‬‬
‫‪ .. ‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‬
‫=‬ ‫‪ȳj Gj1 , . . . ,‬‬ ‫‪yj Gjn‬‬ ‫‪ . ‬‬
‫‪xn‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫‪y¯j Gjk xk‬‬
‫‪j,k=1‬‬

‫הגדרה ‪ 2.8‬המטריצה ‪ G‬נקראת המטריצה של המכפלה הפנימית לפי הבסיס ‪.B‬‬

‫מהגדרתה‪ G ,‬מטריצה הרמיטית‪ ,‬כלומר ־ ?‪ .G = G‬במקרה הממשי ־ ‪ G‬סימטרית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.9‬בנוסף‪ G ,‬חיובית בהחלט‪ ,‬־‬

‫‪X ? GX > 0‬‬

‫לכל ‪ .X 6= 0‬בפרט ־ ‪ G‬הפיכה )אכן‪ ,‬אם ‪ ,GX = 0‬אז ‪ X ? GX = 0‬ולכן ‪(X = 0‬‬

‫בכיוון ההפוך ־ אם ‪G‬מטריצה מסדר ‪ n × n‬מעל ‪ ,F‬כך ש־ ?‪ G = G‬ו־‪ G‬חיובית בהחלט‪ ,‬אז ‪ G‬היא המטריצה של‬
‫המכפלה הפנימית ‪.(α, β) = Y ? GX‬‬
‫במקרה הכללי ־‬

‫‪(α, β) = Y ? GX‬‬

‫ובמקרה הממשי ־‬

‫‪(α, β) = Y t GX = X t Gt Y‬‬

‫‪ .1‬מרחב מכפלה פנימית הוא מרחב וקטור מעל ‪ R‬או ‪ C‬המצויד במכפלה פנימית‬ ‫הגדרה ‪2.10‬‬

‫‪ .2‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪ R‬נקרא מרחב אוקלידי‬

‫‪ .3‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪ C‬נקרה מרחב אוניטרי‬

‫משפט ‪ 2.11‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית מעל ‪ .F‬יהיו ‪ α ∈ V‬ו־ ‪ c ∈ F‬אזי‬

‫‪kcαk = |c| kαk .1‬‬

‫‪ kαk > 0 .2‬עבור ‪.α 6= 0‬‬

‫‪) |(α|β)| ≤ kαk kβk .3‬אי שוויון קושי־שוורץ(‬

‫‪kα + βk ≤ kαk + kβk .4‬‬

‫הוכחה‪ :‬ראינו את )‪ (1‬ו־)‪.(2‬‬

‫נוכיח את אי־שוויון קושי־שוורץ‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫מכפלת בסיסים‬ ‫‪2.1‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫)‪(β,α‬‬
‫‪γ=β−‬‬ ‫‪kαk2‬‬
‫‪α‬‬ ‫ברור עבור ‪ ,α = 0‬עבור ‪ α 6= 0‬נגדיר‬
‫!‬
‫)‪(β, α‬‬ ‫)‪(β, α‬‬
‫‪0‬‬ ‫≤‬ ‫= ‪kγk‬‬ ‫‪β−‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪α, β −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪α‬‬
‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬
‫!‬ ‫!‬ ‫!‬
‫)‪(β, α‬‬ ‫)‪(β, α‬‬ ‫)‪(β, α) (β, α‬‬
‫=‬ ‫‪(β, β) −‬‬ ‫‪β,‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪−‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪,β‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪2 ,‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬
‫)‪(α|β‬‬ ‫)‪(β, α‬‬ ‫)‪(α, β) (β, α‬‬
‫=‬ ‫‪(β, β) −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪(β, α) −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪(α, β) +‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫)‪(α, α‬‬
‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk kαk‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪2‬‬ ‫|)‪|(α, β‬‬ ‫|)‪|(α, β‬‬ ‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪kβk − 2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪− kαk‬‬
‫‪kαk‬‬ ‫‪kαk‬‬
‫‪ 2 |(α, β)|2‬‬
‫=‬ ‫‪ β −‬‬
‫‪2‬‬
‫‪kαk‬‬
‫ולכן‪ ,‬נקבל‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪|(α, β)| ≤ kαk kβk‬‬
‫ובכלל של כל הביטויים אי־שליליים‬
‫‪|(α, β)| ≤ kαk kβk‬‬

‫הוכחה‪) :‬אי שוויון המשלוש(‬

‫‪2‬‬
‫‪kα + βk‬‬ ‫=‬ ‫)‪(α + β, α + β‬‬
‫=‬ ‫)‪(α, α) + (β, α) + (α, β) + (β, β‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪kαk + 2< (α, β) + kβk‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫≤‬ ‫‪kαk + 2 kαk kβk + kβk‬‬
‫‪2‬‬
‫=‬ ‫)‪(kαk + kβk‬‬
‫בגלל שהנורמה היא מספר אי שלילי‪ ,‬אפשר להוציא שורש משני האגפים ־ וקיבלנו את אי שוויון המשולש‪.‬‬

‫דוגמאות‬ ‫‪2.1.1‬‬
‫• לכל ‪ ,(x1 , . . . , xn ) , (y1 , . . . , yn ) ∈ F n‬מתקיים‬
‫‪ n‬‬ ‫‪ v‬‬ ‫‪v‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪ u‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫‪u n‬‬
‫‪ u‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪uX‬‬ ‫‪2‬‬
‫≤  ‪xi ȳi‬‬ ‫‪|xi | t‬‬ ‫| ‪|yi‬‬
‫‬ ‫‪t‬‬
‫‬
‫‬ ‫‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬

‫זהו אי־שוויון קושי־שוורץ ב־ ‪ F n‬עם המכפלה הפנימית הסטנדרטית‪.‬‬

‫• לכל ) ‪ (x1 , x2 ) , (y1 , y2‬מתקבל ־‬
‫‪rh‬‬ ‫‪ih‬‬ ‫‪i‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫≤ | ‪|x1 y1 − x2 y2 − x1 y2 + 4x2 y2‬‬ ‫‪(x1 − x2 ) + 3x22‬‬ ‫‪(y1 − y2 ) + 3y22‬‬

‫זהו אי שוויון קושי שוורץ עם המכפלה הפנימית ־ ‪((x1 , x2 ) , (y1 , y2 )) = x1 y1 + x2 y1 − x1 y2 + 4x2 y2‬‬
‫•‬
‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ sZ‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪s‬‬
‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‬
‫‬ ‫≤ ‪f (x)g (x) dx‬‬ ‫‪|f (x)| dx‬‬ ‫‪|g(x)| dx‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬

‫‪26‬‬
‫אורתוגונליות‬ ‫‪2.2‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫•‬
‫‪p‬‬
‫≤ |) ? ‪|tr (AB‬‬ ‫) ? ‪tr (AA? ) tr (BB‬‬

‫אורתוגונליות‬ ‫‪2.2‬‬
‫‪ α, β ∈ V .1‬נקראים אורתוגונליים‪ ,‬אם ‪) (α, β) = 0‬ואז גם ‪((β, α) = 0‬‬ ‫הגדרה ‪2.12‬‬
‫‪ .2‬קבוצת וקטורים נקראת אורתוגונלית‪ ,‬אם כל שני וקטורים בקבוצה ־ אורתוגונלים‪.‬‬
‫אם בנוסף‪ ,‬הנורמה של וקטור הקבוצה שווה ‪ ,1‬הקבוצה נקראת אורתונורמלית‪.‬‬

‫דוגמאות‬ ‫‪2.2.1‬‬
‫• וקטור ה־‪ 0‬אורתוגונלי לכל וקטור‪ ,‬והוא הוקטור היחידי בעל תכונה זו‬
‫‪0‬‬
‫• הבסיס הסטנדרטי של ‪B = {e1 , . . . , en } ,F n‬כאשר ‪ ei‬היא ה־‪n‬־יה עם ה־‪ 1‬במקום ‪ i‬ו־‪ 0‬בשאר המקומות‪,‬‬
‫הוא קבוצה אורתונורמלית ביחס למכפלה הפנימית הסטנדרטית‬
‫• הבסיס הסטנדרטי של ) ‪ ,B = {Eij } ,Mn (F‬כאשר ‪ Eij‬מטריצה עם ‪ 1‬בכניסה ה־‪ ij‬ואפס בשאר הכניסות‪,‬‬
‫הוא קבוצה אורתונורמלית‪ ,‬ביחס למכפלה הפנימית הסטנדרטית ־ ) ? ‪.tr (AB‬‬

‫– נראה דוגמה לזה ־‬

‫?‬
‫) ‪(Eij , Ekl‬‬ ‫‪= tr (Eik Ekl‬‬ ‫) ‪) = tr (Eik Elk‬‬
‫‪= δjl tr (Eik ) = δjl δik‬‬
‫ובפרט‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫‪kEij k = (Eij , Eij ) = δii δjj = 1‬‬
‫לעומת זאת‪ (Eij , Ekl ) = 0 ,‬עבור ‪Eij 6= Ekl‬‬
‫‪α‬‬
‫‪ , kαk‬היא ‪. 1‬‬ ‫• כל וקטור ‪ α 6= 0‬ניתן לנרמול ־ הנורמה של הוקטור‬

‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬

‫משפט ‪ 2.13‬קבוצה אורתוגונלית של וקטורים שונים מ־‪ ,0‬היא בלתי תלויה לינארית‬
‫הוכחה‪ :‬יהיו ‪ α1 , . . . , αm‬בקבוצה‪ ,‬ויהי ‪.β = c1 α1 + . . . + cm αm‬‬
‫לכל ‪,i‬‬
‫) ‪(β, αi‬‬ ‫=‬ ‫) ‪(c1 α1 + . . . + cm αm , αi‬‬
‫=‬ ‫) ‪c1 (α1 , αi ) + . . . + ci (αi , αi ) + . . . ci (αm , αi‬‬
‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪ci (αi , αi ) = ci kαi k‬‬
‫) ‪(β, αi‬‬
‫‪ci‬‬ ‫=‬ ‫‪2‬‬
‫‪kαi k‬‬
‫בפרט‪ ,‬עבור ‪ ci = 0 , β = 0‬לכל ‪.i‬‬
‫אם המכפלה היא אורטונורמלית ־ ) ‪.ci = (β, αi‬‬
‫‪Pm‬‬ ‫) ‪(β,αi‬‬
‫= ‪ . β‬אם בנוסף‬ ‫‪i=1 kαi k2 αi‬‬ ‫מסקנה ‪ 2.14‬אם ‪ β‬צירוף לינארי של קבוצה אורתוגונלית‪ , α1 , . . . , αn ,‬אז‬
‫הקבוצה אורתונורמלית‪ ,‬אז‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫=‪β‬‬ ‫‪(β, αi ) αi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫‪27‬‬
 ‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫הערה ‪ 2.15‬מספר האיברים בקבוצה אורתוגונלית‪ ,‬תמיד קטן או שווה למימד של ‪.V‬‬

‫משפט ‪) 2.16‬תהליך האורתוגונליזציה של גרהם־שמידט(‬

‫יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ויהי ‪ β1 , . . . , βn‬וקטורים בת״ל‪.‬‬
‫אז ניתן בנות קבוצה אורתוגונלית של וקטורים ‪ ,α1 , . . . , αn‬כך שלכל ‪ ,1 ≤ i ≤ n‬הקבוצה ‪ α1 , . . . , αi‬מהווה‬
‫בסיס ל־} ‪.span {β1 , . . . , βi‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ .α1 = β1‬נבנה את שאר ה־‪ α‬באופן אינדוקטיבי‪.‬‬

‫נניח כי בנינו את ‪ (1 ≤ m < n) α1 , . . . , αm‬כך ש־ ‪ α1 , . . . , αm‬יהיה בסיס של ‪ ,β1 , . . . , βm‬ו־ ‪α1 , . . . , αm‬‬
‫אורתוגונליים‪.‬‬
‫נבנה את ‪ αm+1‬־‬
‫נגדיר‬
‫‪m‬‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(βm+1 , αi‬‬
‫‪αm+1 = βm+1 −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪αi‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪kαi k‬‬

‫ראשית‪ αm+1 ,‬אינו אפס‪ ,‬כי אז ‪ βm+1‬היה ב־} ‪ ,span {α1 , . . . αn } = span {β1 , . . . , βn‬בסתירה לאי־תלות‬
‫‪.β1 , . . . , βn‬‬
‫בנוסף‪ ,‬עבור ‪ ,1 ≤ j ≤ m‬נבדוק ש־‪(αm+1 , αj ) = 0‬־‬
‫‪m‬‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(βm+1 , αi‬‬
‫) ‪(αm+1 , αj‬‬ ‫=‬ ‫‪(βm+1 , αj ) −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫) ‪(αi , αj‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪kαi k‬‬
‫) ‪(βm+1 , αj‬‬
‫=‬ ‫‪(βm+1 , αj ) −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫) ‪(αj , αj‬‬
‫‪kαj k‬‬
‫‪= (βm+1 , αj ) − (βm+1 , αj ) = 0‬‬

‫לסיום ־ מההנחה‪ .β1 , . . . , βn ∈ span {α1 , . . . , αm } ,‬מהבניה‬

‫} ‪βm+1 ∈ span {α1 , . . . , αm , αm+1‬‬

‫לכן } ‪ ,span {α1 , . . . , αm , αm+1 } = span {β1 , . . . , βm+1‬כמו כן‪ α1 , . . . , αm+1 ,‬בת״ל כקבוצה אורתוגונלית‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 2.17‬לכל מרחב מכפלה פנימית ‪ ,V‬יש בסיס אורתונורמלי‪.‬‬

‫ונקבל בסיס אורותוגונלי‬

‫תהליך גרהם־שמידט‪n ,‬‬ ‫‪o‬‬ ‫הוכחה‪ :‬נתחיל עם בסיס כלשהו של ‪ , β1 , . . . , βn ,V‬נפעיל עליו את‬
‫‪α1‬‬ ‫‪αn‬‬
‫של ‪ V‬־ ‪ α1 , . . . , αn‬ולבסוף ־ ננרמל ונקבל בסיס אורתונורמלי של ‪ V‬־ ‪. kα1 k , . . . , kαn k‬‬

‫הערה ‪ 2.18‬אם ‪ α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי מסודר של ‪ ,V‬אז ביחס אליו ־ המכפלה הפנימית על ‪ V‬נתונה על‬
‫ידי‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪ X‬‬
‫‪xi αi ,‬‬ ‫= ‪xi αi‬‬ ‫‪xi ȳi‬‬

‫הטלות אורתוגונליות‬ ‫‪2.3.1‬‬

‫הגדרה ‪ 2.19‬יהי ‪ W‬תת מרחב של מרחב מכפלה פנימית ‪ .V‬יהי ‪ β ∈ V‬וקטור כלשהו‪ .‬נאמר ש־ ‪ α ∈ W‬הוא קירוב‬
‫טוב ביותר של ‪ β‬ב־ ‪ W‬אם ‪ ,kβ − αk ≤ kβ − γk‬לכל ‪.γ ∈ W‬‬

‫משפט ‪) 2.20‬בסימונים של ההגדרה(‬

‫‪ .1‬הוקטור ‪ α ∈ W‬הוא קירוב טוב ביותר של ‪β‬ב־ ‪ β − α ⇐⇒ V‬אורתוגונלי לכל וקטור ב־ ‪.W‬‬

‫‪ .2‬אם קיים קירוב טוב ביותר ל־‪ ,β‬אז הוא יחיד‪.‬‬

‫‪28‬‬
‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫‪Pn‬‬ ‫) ‪(β,αk‬‬
‫= ‪ α‬הוא קירוב טוב ביותר‬ ‫‪k=1 kαk k2‬‬ ‫‪ .3‬אם ∞ < ‪ dim W‬ו־} ‪ {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתוגונלי של ‪ ,W‬אז‬
‫של ‪.β‬‬
‫הוכחה‪:‬‬
‫‪ .1‬ראשית נשים לב שאם ‪ ,γ ∈ V‬אז )‪ β − γ = (β − α) + (α − γ‬ולכן‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪kβ − γk = k(β − α)k + 2Re (β − α, α − γ) + kα − γk‬‬ ‫)?(‬
‫לכן‪ ,‬אם ‪ β − α‬אורתוגונלית לכל וקטור ב־ ‪ ,W‬אז לכל ‪ ,γ ∈ W, α − γ ∈ W‬ולכן ־‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪kβ − γk = kβ − αk + kα − γk >γ6=α kβ − αk‬‬
‫כלומר‪ α ,‬קירוב טוב ביותר של ‪.β‬‬
‫בכיוון ההפוך ־ נניח כי ‪ kβ − γk ≥ kβ − αk‬לכל ‪ .γ ∈ W‬אז מ־)?(‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2Re (β − α, α − γ) + kα − γk ≥ 0‬‬
‫לכל ‪ .γ ∈ W‬מכיוון ש־ ‪ α − γ ∈ W‬הוא וקטור כלשהו ב־ ‪ ,W‬יש לנו שלכל ‪,τ ∈ W‬‬
‫‪2‬‬
‫‪2Re (β − α, τ ) + kτ k ≥ 0‬‬
‫בפרט‪ ,‬אם ‪ ,α 6= γ ∈ W‬נוכל לקחת‬
‫)‪(β − α, α − γ‬‬
‫‪τ =−‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪(α − γ) ∈ W‬‬
‫‪kα − γk‬‬
‫נקבל ש־‬
‫!‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫|)‪|(β − α, α − γ‬‬ ‫|)‪|(β − α, α − γ‬‬
‫‪2Re −‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪+‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪≥0‬‬
‫‪kα − γk‬‬ ‫‪kα − γk‬‬

‫|)‪ , |(β−α,α−γ‬כלוצר‪ ,‬אם ורק אם ‪ .(β − α, α − γ) = 0‬מכיוון‬

‫‪kα−γk2‬‬
‫אבל זה יכול לקרות אם ורק אם ‪= 0‬‬
‫ש־ ‪ ,γ ∈ W‬גם ‪ α − γ‬וקטור כלשהו ב־ ‪ ,W‬ולכן ‪ β − α‬מאונך לכל וקטור ב־ ‪.W‬‬
‫‪ .2‬אם גם ‪ α0‬קירוב טוב יותר של ‪ ,β‬אז ‪ β − α0‬מאונך לכל וקטור ב־ ‪ ,W‬וגם ‪ β − α‬מאונך לכל וקטור ב־ ‪.W‬‬
‫לכן‬
‫‪(β − α0 ) − (β − α) = α − α0 ∈ W‬‬
‫מאונך לכל וקטור ב־ ‪ ,W‬וזה מכריח ‪.α − α0 = 0‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫) ‪(β,αk‬‬
‫=‪. α :‬‬ ‫‪k=1 kαk k αk‬‬ ‫נניח כי ∞ < ‪ .dim W‬אז יש ל־ ‪ W‬בסיס אורתוגונלי } ‪ , {α1 . . . , αn‬ויהי‬
‫על מנת להוכיח כי ‪ α‬קירבו טוב ביותר של ‪ ,β‬מספיק לוודא ש־‪ (β − α, αj ) = 0‬לכל ‪.j‬‬
‫אכן‪,‬‬
‫) ‪(β − α, αj‬‬ ‫=‬ ‫= ) ‪(β, αj ) − (α, αj‬‬
‫‪n‬‬
‫!‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(β, αk‬‬
‫=‬ ‫‪(β, αj ) −‬‬ ‫‪αk , αj‬‬
‫‪kαk k‬‬
‫‪k=1‬‬
‫=‬ ‫‪(β, αj ) − (β, αj ) = 0‬‬

‫הגדרה ‪ 2.21‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ו־ ‪ S ⊆ V‬תת קבוצה‪ .‬המשלים האורתוגונלי של ‪ S‬הוא‬
‫}‪S ⊥ = {α ∈ V | (α, s) = 0, ∀s ∈ S‬‬

‫‪29‬‬
 ‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫• ‪ S ⊥ ⊆ V‬תת מרחב‪.‬‬ ‫הערה ‪2.22‬‬

‫• }‪V ⊥ = {0‬‬
‫⊥‬
‫• ‪{0} = V‬‬

‫הגדרה ‪ 2.23‬הקירוב הטוב ביותר ‪ α ∈ W‬של וקטור ‪ ,β ∈ V‬נקרא גם ההיטל האורתוגונלי של ‪ β‬על ‪.W‬‬
‫ההעתקה מ־ ‪ ,β 7→ α ,E : V → V‬נקראת ״ההטלה האורתוגונלית של ‪ V‬על ‪W‬״‪.‬‬

‫⊥‪. β − α ∈ W‬‬

‫משפט ‪ 2.24‬יהי ‪ , W ⊆ V‬תת מרחב ממימד סופי‪ ,‬של מרחב מכפלה פנימית ‪ ,V‬ותהי ‪ E‬ההטלה האורטוגונלית של‬
‫‪ V‬על ‪ .W‬אז ‪ E‬אופרטור לינארי‪) E 2 = E ,‬במילים אחרות‪ E :‬הטלה במובן הרגיל(‪ker E = W ⊥ ,ImE = W ,‬‬
‫ו־ ⊥ ‪.V = W ⊕ W‬‬

‫הוכחה‪ :‬נותר להוכיח כי ‪ E‬העתקה לינארית‪.‬‬

‫יהיו ‪ α, β ∈ V‬ו־ ‪ .c ∈ F‬אז‪ ,‬מהמשפט הקודם ־‬

‫⊥ ‪(α − Eα) , (β − Eβ) ∈ W‬‬

‫לכן‪ ,‬הוקטור‬

‫⊥ ‪c (α − Eα) + (β − Eβ) = cα + β − (cEα + Eβ) ∈ W‬‬

‫כי ⊥ ‪ W‬תת מרחב‪ .‬מאחר ו־ ‪ ,cEα + Eβ ∈ W‬הרי שמהמשפט שמאפיין הטלה אורטוגונלית ־ נובע כי ההטלה‬
‫האורתוגונלית של ‪ cα + β‬היא ‪ ,cEα + Eβ‬או ־ במילים אחרות ־‬

‫‪E (cα + β) = cEα + Eβ‬‬

‫ולכן ‪ E‬העתקה לינארית‪.‬‬

‫השאר ־ נובע ממה שהוכחנו על הטלות בעבר‪.‬‬

‫‪ .1‬לכל ‪ ,β ∈ V‬הפירוק של ‪ β‬הוא ־‬ ‫הערה ‪2.25‬‬

‫)‪β = Eβ + (β − Eβ‬‬

‫כאשר ‪ Eβ ∈ W‬ו־ ⊥ ‪ .(β − Eβ) ∈ W‬ברור ש־‪W ∩ W ⊥ = 0‬‬

‫‪) .2‬כאשר ∞ < ‪ ,(dim V‬האופרטור הלינארי ‪ I − E‬הוא ההטלה האורטוגונלית של ‪ V‬על ⊥ ‪.W‬‬

‫מסקנה ‪) 2.26‬אי שוויון בסל(‬

‫תהי } ‪ ,{α1 , . . . , αn‬קבוצה אורתוגונלית של וקטורים =‪ ,0 6‬במרחב מכפלה פנימית ־ ‪ .V‬לכל ‪ , β ∈ V‬מתקיים‬
‫־‬
‫‪n‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪X‬‬ ‫|) ‪|(β, αk‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪≤ kβk‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪kαk k‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫) ‪(β,αk‬‬
‫‪k=1 kαk k2 αk‬‬ ‫שוויון מתקיים ⇒⇐ ‪= β‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫) ‪(β,αk‬‬
‫=‪.γ :‬‬ ‫‪k=1 kαk k2 αk‬‬‫הוכחה‪ :‬נסמן‬
‫אז קיים וקטור ‪ δ‬כך ש‪:‬‬

‫‪β‬‬ ‫‪= γ + δ,‬‬ ‫‪(γ, δ) = 0‬‬

‫)אם נסמן את } ‪ ,W = span {α1 , . . . , αn‬אז כל ‪ β‬ניתן לסמן כ־ ‪ γ ∈ W‬ו־ ⊥ ‪ ,δ ∈ W‬כאשר ‪ γ = Eβ‬ו־‪(δ = β −γ‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫לכן‪) kβk = kγk + kδk ,‬זה נכון רק כי ‪(γ ⊥ δ‬‬

‫‪30‬‬
‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫‪2‬‬ ‫‪Pn‬‬ ‫‪|(β,αk )|2‬‬

‫= ‪ , kγk‬אכן‬ ‫‪k=1‬‬ ‫‪kαk k2‬‬
‫ש־‬ ‫מספיק להראות‬

‫‪n‬‬ ‫‪n‬‬
‫!‬
‫‪2‬‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(β, αk‬‬ ‫‪X‬‬ ‫) ‪(β, αl‬‬
‫‪kγk‬‬ ‫=‬ ‫= )‪(γ, γ‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪αk ,‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪αl‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪kαk k‬‬ ‫‪l=1‬‬
‫‪kαl k‬‬
‫ ‪n‬‬ ‫‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(β, αk‬‬ ‫) ‪(β, αk‬‬
‫=‬ ‫‪αk ,‬‬ ‫‪αk‬‬
‫‪kαk k‬‬ ‫‪kαk k‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫) ‪(α, βk ) (α, βk‬‬ ‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪kαk k‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪kαk k‬‬ ‫‪kαk k‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫|) ‪|(β, αk‬‬
‫=‬ ‫‪2‬‬
‫‪k=1‬‬
‫‪kαk k‬‬

‫הערה ‪ 2.27‬אם } ‪ {α1 , . . . , αn‬קבוצה אורתוגונלית‪ ,‬אז אי שוויון בסל נקרא כך ־‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪|(β, αk )| ≤ kβk‬‬
‫‪k=1‬‬

‫יהי ‪ V‬מרחב וקטורי מעל שדה כלשהו ‪.F‬‬

‫המרחב הדואלי‬ ‫‪2.3.2‬‬

‫הגדרה ‪ 2.28‬המרחב הוקטורי של אוסף כל ההעתקות הלינאריות מ־ ‪ V‬לשדה ‪ F‬נקרא המרחב הדואלי של ‪.V‬‬
‫העתקה לינארית מ־ ‪ V‬לשדה ‪ ,F‬נקראת לעיתים פונקציונאל לינארי(‬
‫המרחב הדואלי מסומן ־‬

‫) ‪V ? := Hom (V, F‬‬

‫טענה ‪ 2.29‬אם ∞ ≤ ‪ ,dim V‬אז ‪dim V ? = dim V‬‬

‫הוכחה‪ :‬נבחר בסיס } ‪ {α1 , . . . , αn‬של ‪ .V‬נגדיר ‪ n‬פונקציונאלים לינאריים ־ ? ‪ ,f1 , . . . , fn ∈ V‬על ידי‬

‫‪fi (αj ) = δij‬‬

‫ברור ש־} ‪ {f1 , . . . , fn‬בלתי תלויה לינארית‪ .‬צריך להראות שהם פורשים את ? ‪.V‬‬
‫יהא ? ‪ ,f ∈ V‬אז‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫=‪f‬‬ ‫‪f (αi )fi‬‬
‫‪i=1‬‬
‫‪P‬‬
‫= ‪ , v‬וקטור כלשהו‪ .‬אז ־‬ ‫יהי ‪ai αi ∈ V‬‬
‫‪n‬‬
‫!‬ ‫‪n‬‬
‫!‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫‪f (αi ) fi‬‬ ‫)‪(v‬‬ ‫=‬ ‫‪f (αi )fi‬‬ ‫) ‪(aj αj‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬ ‫‪j=1‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫= ) ‪f (αi ) ai fi (αi‬‬ ‫)‪ai f (αi ) = f (v‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬

‫‪31‬‬
 ‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫∼ ‪V‬‬
‫?‬
‫טענה ‪ 2.30‬אם ∞ < ‪ ,dim V‬אז ) ? ‪= (V‬‬

‫הוכחה‪ :‬נגדיר העתקה‪.T : V → V ?? :‬‬

‫‪T (v)(f ) = f (v) ∈ F‬‬

‫?‬
‫ראשית‪ ,‬נשים לב שלכל ‪ ,T (v) ∈ (V ? ) ,v ∈ V‬כלומר ש־ ‪ T (v) : V → F‬העתקה לינארית‪.‬‬

‫)‪T (v) (cf + g‬‬

‫כאשר ? ‪ f, g ∈ V‬ו־ ‪c ∈ F‬‬

‫)‪= (cf + g) (v) = cf (v) + g(v) = cT (v)(f ) + T (v)(g‬‬

‫ולכן זו העתקה לינארית מוגדרת היטב‪.‬‬

‫מכיוון ש־ ?? ‪ ,dim V = dim V‬מספיק לבדוק ש־ ‪ T‬חח״ע‪.‬‬
‫נניח כי ‪ ,T (v) = 0‬אז לכל ? ‪,f ∈ V‬‬

‫)‪0 = T (v)(f ) = f (v‬‬

‫כלומר‪ ,‬בכל פונקציונאל לינארי ‪ ,f (v) = 0 ,f‬וזה ⇒⇐ ‪.v = 0‬‬

‫דואליות במכפלה פנימית‬ ‫‪2.3.3‬‬

‫יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪.F‬‬

‫נקבע וקטור ‪ ,β ∈ V‬ונתבונן בהעתקה מ־ ‪.α 7→ (α, β),V → F‬‬
‫לינארי‪.‬‬
‫מלינאריות המכפלה הפנימית במשתנה הראשון‪ ,‬זהו פונקציונאל (‬
‫?‪V →V‬‬
‫‪.‬‬ ‫במילים אחרות ־ הגדרנו העתקה לינארית מ־‬
‫)‪β 7→ ( , β‬‬

‫משפט ‪ 2.31‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,‬ויהי ? ‪ f ∈ V‬פונקציונאל לינארי על ‪ ,V‬אז קיים וקטור יחיד‬
‫‪ β ∈ V‬כך ש־)‪ f (α) = (α, β‬לכל ‪. α ∈ V‬‬
‫)במילים אחרות‪ ,‬ההעתקה שהוגדרה קודם היא איזומורפיזם(‬

‫הוכחה‪ :‬יהי } ‪ {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי של ‪.V‬‬

‫‪Pn‬‬
‫נגדיר ־ ‪.β = j=1 f (αj )αj‬‬
‫אז לכל ‪,1 ≤ k ≤ n‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫)‪(αk , β‬‬ ‫‪= αk ,‬‬ ‫‪f (αj )αj ‬‬
‫‪j=1‬‬

‫) ‪= f (αk‬‬

‫לגבי יחידות ־ היא נובעת מכך שההעתקה שהגדרנו ? ‪ V → V‬היא העתקה על בין מרחבים מאותו מימד‪ ,‬ולכן‬
‫היא גם חח״ע‪.‬‬

‫‪32‬‬
‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫דוגמה‪ :‬המשפט אינו נכון בדר״כ כשהמימד אינו סופי ־‬

‫‪R1‬‬
‫נקח ]‪ V = R [x‬עם מכפלה פנימית ‪.(f, g) = 0 f (t)f (t)dt‬‬
‫נקבע ‪ ,z ∈ R‬אז ההעתקה ‪ V → R‬שמעתיקה )‪ ,f 7→ f (z‬היא פונקציונאל לינארי‪ .‬נראה שפונקציונאל זה אינו‬
‫נתון על ידי מכפלה פנימית בוקטור )פולינום( ‪.g‬‬
‫אחרת‪ ,‬לכל פולינום ‪ f‬־‬
‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫= )‪f (z‬‬ ‫‪f (t)g(t)dt‬‬
‫‪0‬‬

‫אבל אז‪ ,‬עבור )‪ h := (x − z‬נקבל‬

‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫=‪0‬‬ ‫‪h(t)f (t)g(t) dt‬‬
‫‪0‬‬

‫לכל ‪.f‬‬
‫בפרט‪ ,‬עבור ‪ ,f = h · g‬נקבל‬
‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫=‪0‬‬ ‫‪h (t) g 2 (t) dt‬‬
‫‪0‬‬

‫זה קורה ⇒⇐ ‪ ,(x − z) g(t) = h(t)g(t) = 0‬וזזה מתקיים אם ורק אם ‪ .g(t) = 0‬קיבלנו אם כן‪ ,‬שרק‬
‫פונקציונאל האפס הוא מהצורה )‪.( , g‬‬
‫באופן דומה‪ ,‬מוכיחים שלכל ‪ z1 , . . . , zt ∈ R‬וסקאלרים ‪ ,a1 , . . . , at ∈ R‬הפונקציונאל הלינארי ‪v → R‬‬

‫) ‪f 7→ a1 f (z1 ) + . . . + at f (zt‬‬

‫אינו מהצורה )‪ ( , g‬אלא אם כן הוא פונקציונאל האפס‪.‬‬

‫משפט ‪ 2.32‬לכל אופרטור לינארי ‪ T‬על מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי ‪ ,V‬קיים אופרטור לינארי יחיד‪ T ? ,‬על ‪V‬‬
‫כך ש־‬

‫)‪(T α, β) = (α, T ? β‬‬

‫לכל ‪.α, β ∈ V‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהי ‪ . β ∈ V‬אז ההעתקה ‪ V → F‬נתונה על ידי )‪ α 7→ (T α, β‬היא פונקציונאל לינארי‪.‬‬

‫לכן‪ ,‬קיים וקטור יחיד ‪ β 0 ∈ V‬כך ש־) ‪.(T α, β) = (α, β 0‬‬
‫נגדיר העתקה ‪ T ? : V → V‬על ידי‬

‫‪T ? (β) = β 0‬‬

‫נבדוק ש־ ? ‪ T‬לינארית‪.‬‬
‫יהיו ‪ β, γ ∈ V‬ו־ ‪ .c ∈ F‬אז לכל ‪,α ∈ V‬‬

‫))‪(α, T ? (cβ + γ‬‬ ‫=‬ ‫)‪(T α, cβ + γ‬‬

‫=‬ ‫)‪(T α, cβ) + (T α, γ‬‬
‫)‪= c̄ (T α, β) + (T α, γ‬‬
‫)‪= c̄ (α, T ? β) + (α, T ? γ‬‬
‫=‬ ‫)‪(α, cT ? β) + (α, T ? γ‬‬
‫=‬ ‫)‪(α, cT ? β + T ? γ‬‬

‫לכן‪. T ? (cβ + γ) = cT ? β + T γ ,‬‬

‫היחידות ברורה‪.‬‬

‫‪33‬‬
 ‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫הגדרה ‪ 2.33‬האופרטור ? ‪ T‬נקרא האופרטור הצמוד של ‪.T‬‬

‫משפט ‪ 2.34‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,‬ויהי } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי מסודר של ‪.V‬‬
‫יהי ‪ T : V → V‬אופרטור‪ ,‬ותהי ‪ . A = [T ]B‬אז‪.[T ? ]B = A? ,‬‬
‫הוכחה‪:‬‬
‫‪ .1‬ראשית‪ ,‬נוכיח ש־) ‪.Akj = (T αj , αk‬‬
‫‪Pn‬‬ ‫‪Pn‬‬
‫= ‪T αj‬‬ ‫= ‪ .α‬המטריצה ‪ A‬מוגדרת על ידי ‪k=1 Akj αk‬‬ ‫מאחר ו־‪ B‬אורתורנורמלי‪k=1 (α, αk ) αk ,‬‬
‫מצד שני‪,‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= ‪T αj‬‬ ‫‪(T αk , αk ) αk‬‬
‫‪k=1‬‬

‫ולכן‪.Akj = (T αj , αk ) ,‬‬
‫‪ .2‬נסמן ב־] ? ‪ .C = [T‬אז‪ ,‬לפי )‪,(1‬‬
‫‪Ckj = (T ? αj , αk ) = (αk , T ? αj ) = (T αk , αj ) = Ajk‬‬
‫לכן‪.C = A? ,‬‬

‫דוגמאות‬
‫•‬
‫∼ ‪V =C‬‬ ‫‪n‬‬
‫)‪= Mn×1 (C‬‬
‫עם מכפלה פנימית ־ ‪ .(X, Y ) = Y ? X‬אם )‪ ,A ∈ Mn (C‬אז היא מגדירה העתקה לינאירת‪:‬‬
‫‪V → V, X 7→ AX‬‬
‫הצמוד של העתקה זו הוא האופרטור‬
‫‪V → V, X 7→ A? X‬‬
‫אכן‪,‬‬
‫‪(AX, Y ) = Y ? AX‬‬
‫אבל מתכונות הצמוד‪,‬‬
‫?‬
‫) ‪= (A? Y ) X = (X, A? Y‬‬
‫לכל ‪.X, Y ∈ V‬‬
‫• באופן דומה ־ יהי )‪ V = Mn (C‬עם המכפלה הפנימית הסטנדרטית ־‬
‫)‪(A, B) = tr (B ? A‬‬
‫תהא )‪ ,M ∈ Mn (C‬אז הצמוד של האופרטור‬
‫‪V → V, N 7→ M N‬‬
‫הוא האופרטור‬
‫?‬
‫‪V → V, N 7→ M N‬‬
‫אכן‪,‬‬
‫?‬
‫)‪(M A, B) = tr (B M A‬‬
‫
?‬
‫)‪(A, M ? B) = tr (M ? B) A = tr (B ? M A‬‬

‫‪34‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫בסיסים אורתוגונלי‬ ‫‪2.3‬‬

‫• יהי ]‪ V = R [x‬עם מכפלה פנימית‬

‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫= )‪(f, g‬‬ ‫‪f (t)g(t)dt‬‬
‫‪0‬‬

‫∂‬
‫‪ . ∂t‬נראה של־‪ D‬אין צמוד‪.‬‬ ‫יהי ‪ D : V → V‬אופרטור התנע )מחולק ב־~‪ (−i‬־‬

‫)‪(Df, g) = f (1) g(1) − f (0) g (0) − (f, Dg‬‬

‫נקבע פולינום ‪ g‬ונבדוק מתי קיים פולינום ‪ D? g‬כך ש־‬

‫)‪(Df, g) = (f, D? g‬‬

‫לכל ‪ .f‬צריך להתקיים‪,‬‬

‫)‪(f, D? g) = f (1) g (1) − f (0) g (0) − (f, Dg‬‬

‫לכל ‪ .f‬או‪ ,‬באופן שקול ־‬

‫)‪(f, D? g + Dg) = f (1) g (1) − f (0) g (0‬‬ ‫)?(‬

‫ראינו‪ ,‬בדוגמא קודמת על פונקציונאלים לינארים‪ ,‬שהעתקה‬

‫)‪V → R, f 7→ f (1)g(1) − f (0)g(0‬‬

‫היא פונקציונאל לינארי )עבור ‪ g‬קבוע(‪ .‬מ־? פונקציונאל זה נתון על ידי מכפלה פנימית‪ ,‬וזה יתכן אם ורק אם‬
‫הוא פונקציונאל האפס‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬אם ‪ D? g‬קיים‪ ,‬אז בהכרח ‪ .g(0) = g(1) = 0‬לכן‪ ,‬אם נבחר ‪ g‬כך ש־‪ g(1) 6= 0‬או ‪ D? g ,g(0) 6= 0‬לא‬
‫יהיה קיים‪) .‬תרגיל ־ השלימו ־ הראו שאם ‪ ,g(0) = g(1) = 0‬אז ‪ D? g‬־ קיים(‬

‫תכונות אופרטור צמוד‬ ‫‪2.3.4‬‬

‫משפט ‪ 2.35‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪.‬‬
‫אם ‪ T, U : V → V‬ו־ ‪ ,c ∈ F‬אז‬

‫‪.1‬‬
‫?‬
‫? ‪(T + U ) = T ? + U‬‬

‫‪.2‬‬
‫?‬
‫? ‪(cT ) = c̄T‬‬

‫‪.3‬‬
‫?‬
‫? ‪(T V ) = U ? T‬‬

‫‪.4‬‬
‫?‬
‫) ? ‪(T‬‬

‫‪35‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫איזומורפיזמים‬ ‫‪2.4‬‬

‫אם ‪ B‬בסיס אורתונורמלי של ‪ ,V‬ו־ ‪ ,A = [T ]B‬אז‬

‫‪[T ? ]B = A? = Āt‬‬

‫הערה ‪ 2.36‬מעניינים במיוחד אופרטורים צמודים לעצמם ־ ? ‪ .T = T‬יש אנלוגיה בינם לבין מספרים ממשיים‪.‬‬
‫בהנתן ‪ T : V → V‬כלשהו‪,‬‬
‫?‪T + T‬‬ ‫?‪T − T‬‬
‫= ‪T‬‬ ‫‪+i‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2i‬‬
‫כאשר‬
‫?‬
‫?‪T + T‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪T +T‬‬
‫=‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫?‪T − T‬‬ ‫?‪T − T‬‬
‫‬ ‫‬
‫=‬
‫‪2i‬‬ ‫‪2i‬‬

‫כלומר‪,‬‬

‫‪T = U1 + iU2‬‬

‫כאשר ‪ U1 , U2‬צמודים לעצמם‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.37‬אופרטורים הצמודים לעצמם נקראים אופרטורים הרמיטיים )ראה מחברת פיסיקה קוונטית ‪ 1‬להרחבה(‬

‫דוגמה לכל ‪ T T ? ,T : V → V‬הרמיטי‪.‬‬

‫איזומורפיזמים‬ ‫‪2.4‬‬
‫הגדרה ‪ 2.38‬יהיו ‪ V, W‬מרחבים מכפלה פנימיתת מעל אותו שדה ‪ .F‬תהי ‪ T : V → W‬טרנספורמציה לינארית‪.‬‬
‫נאמר ש־ ‪ T‬שומרת מכפלות פנימיות אם‬

‫)‪(T α, T β) = (α, β‬‬

‫לכל ‪. α, β ∈ V‬‬
‫איזומורפיזם )כמרחבי מכפלה פנימית( בין ‪ V‬ו־ ‪ W‬הוא איזומורפיזם ‪) T : V → W‬כמרחבים וקטורים( השומר‬
‫מכפלות פנימיות‪.‬‬

‫הערה ‪ 2.39‬אם ‪ T‬שומרת מכפלות פנימיות‪ ,‬אז בפרט‪ kT αk = kαk ,‬לכל ‪α ∈ V‬‬
‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‪kT αk = (T α, T α) = (α, α) = kαk‬‬

‫לכן‪ T α = 0 ,‬אם ורק אם ‪ ,α = 0‬לכן ‪ T‬חח״ע‪.‬‬

‫משפט ‪ 2.40‬יהיו ‪ V, W‬מרחבים מכפלה פנימית מעל אותו שדה ‪ ,F‬כך ש־ ‪ .dim V = dim W‬תהי ‪T : V → W‬‬
‫טרנספורמציה לינארית‪ .‬הטענות הבאות שקולות‪:‬‬
‫‪ T .1‬שומרת מכפלות פנימיות‬
‫‪ T .2‬איזומורפיזם‪.‬‬
‫‪ T .3‬מעבירה כל בסיס אורותנורמלי לבסיס אורתונורמלי של ‪W‬‬
‫‪ .4‬קיים בסיס אורתונרמלי של ‪ ,V‬אותו ‪ T‬מעתיקה לבסיס אורתונורמלי של ‪.W‬‬
‫הוכחה‪:‬‬

‫‪36‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫איזומורפיזמים‬ ‫‪2.4‬‬

‫• )‪ (3) ⇒ (4‬־ ברור‬

‫• )‪ (1) ⇒ (2‬־ ראינו שאם ‪ T‬שומר מכפלות פנימיות‪ ,‬אז ‪ T‬חח״ע‪ ,‬ולכן גם על ) ‪(dim V = dim W‬‬
‫• )‪ (3) ⇒ (2‬־ יהי } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי של ‪ ,V‬אז } ‪ {T α1 , . . . , T αn‬בסיס של ‪,W‬‬
‫‪(T αi , T αj ) = (αi , αj ) = δij‬‬
‫לכן } ‪ {T α1 , . . . , T αn‬בסיס אורתונורמלי‪.‬‬
‫• )‪ (4) ⇒ (1‬־ יהא } ‪ {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי של ‪ ,V‬כך ש־} ‪ {T α1 , . . . , T αn‬בסיס אורתונורמלי של‬
‫‪ .W‬אז נקח‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫=‪α‬‬ ‫= ‪ai αi , β‬‬ ‫‪bi α i ∈ V‬‬

‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬ ‫‬

‫)‪(T α, tβ‬‬ ‫=‬ ‫‪ai T αi ,‬‬ ‫‪bi T αi‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫= ) ‪ai b¯i (T αi , T αi‬‬ ‫) ‪ai b¯i (αi , αi‬‬
‫‪X‬‬
‫=‬ ‫)‪ai b¯i = (α, β‬‬

‫מסקנה ‪ 2.41‬יהיו ‪ V, W‬מרחבי מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪ .F‬אז ‪ V‬ו־ ‪W‬איזומורפים )כמרחבי מכפלה פנימית(‬
‫⇒⇐ ‪.dim V = dim W‬‬
‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ .dim V = dim W‬נקח בסיס אורתונורמלי ל־ ‪V‬־ } ‪ .{α1 , . . . , αn‬ונקח בסיס אורתונורמלי ל־ ‪,W‬‬
‫} ‪.{β1 , . . . , βn‬‬
‫נגדיר ־ ‪ T : V → W‬על ידי ‪ .T αi = βi‬אז ‪ T‬מעבירה בסיס אורתונורמלי של ‪ V‬לבסיס אורתונורמלי של ‪,W‬‬
‫ולכן היא איזומורפיזם‪.‬‬
‫דוגמה‪:‬‬

‫אם ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי ‪ n‬מעל ‪ ,F‬אז כל בסיס אורתונורמלי } ‪ β = {α1 , . . . , αn‬של ‪ V‬איזומורפיזם‬
‫־‬
‫‪V‬‬ ‫→‬ ‫‪Fn‬‬
‫‪α‬‬ ‫→‪7‬‬ ‫‪[α]B‬‬
‫)כאן‪ F n ,‬מצויק במכפלה הפנימית הסטנדרטית(‬
‫‪2‬‬
‫אם ‪ T : V → W‬שומרת מכפלות פנימיות‪ ,‬אז ‪ kT αk = kαk‬לכל ‪kT αk = (T α, T α) = (α, α) =) .α ∈ V‬‬
‫‪2‬‬
‫‪(kαk‬‬

‫משפט ‪ 2.42‬יהי ‪ V, W‬מרחבי מכפלה פנימית מעל אותו שדה ‪ F‬ותהי ‪ T : V → W‬טרנספורמציה לינארית‪ .‬אזי ‪T‬‬
‫שומרת מכפלות פנימיות ⇒⇐ ‪ kT αk = kαk‬לכל ‪. α ∈ V‬‬
‫הוכחה‪ :‬כיוון אחד ראינו‪.‬‬
‫בכיוון השני ־ נזכור שהמכפלה הפנימית ניתנת להבעה באמצעות הנורמה‪:‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪2‬‬ ‫‪2‬‬
‫‬
‫= )‪(α, β‬‬ ‫‪kα + βk − kα − βk‬‬
‫‪4‬‬
‫ומעל המרוכבים ־‬
‫‪3‬‬
‫‪1X n‬‬ ‫‪2‬‬
‫= )‪(α, β‬‬ ‫‪i kα − iβk‬‬
‫‪4 n=0‬‬

‫לכן אם ‪ T‬שומרת על הנורמה‪ ,‬היא שומרת על המכפלה הפנימית‪.‬‬

‫‪37‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫איזומורפיזמים‬ ‫‪2.4‬‬

‫דוגמאות מחבורות ־ אופרטורים אוניטריים‬ ‫‪2.4.1‬‬

‫נסמן ב־ ) ‪ ,GLn (F‬את חבורת המטריצות ההפיכות מסדר ‪ n‬מעל ‪ .F‬יש הומומורפיזם של חבורות אל החבילה‬
‫הכפלית ־‬

‫? ‪det : GLn (F ) → F‬‬

‫באופן שקול‪ GLn (F ) ,‬היא חבורת האופרטורים ההפיכים מ־ ‪ F n‬ל־ ‪.F n‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬בהנתן מרחב וקטורי ‪ ,dim V = n ,V‬יש לנו את החבורה ) ‪ GL (V‬של כל האופרטורים ההפיכים‬
‫מ־ ‪.V → V‬‬

‫הגדרה ‪ 2.43‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית מעל ‪ .F‬אופרטור אוניטרי על ‪ V‬הוא איזומורפיזם מ־ ‪.V → V‬‬

‫נסמן ב־) ‪ U (V‬את אוסף כל האופרטורים האונטיריים על ‪ .V‬זוהי חבורה‪ ,‬המהווה תת־חבורה של ) ‪.GL(V‬‬

‫) ‪U (v) < GL(V‬‬

‫משפט ‪ 2.44‬יהא ‪ U‬אופרטור על מרחב מכפלה פנימית ‪ .V‬אז ‪ U‬אוניטרי ⇒⇐ הצמוד של ‪ U‬קיים‪ ,‬ו־= ‪U U ? = I‬‬
‫‪.U ? U‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ U‬אוניטרי‪ ,‬אז לכל ‪,α, β ∈ V‬‬

‫‪U α, U U −1 β‬‬
‫

‬
‫)‪(U α, β‬‬ ‫=‬
‫‪α, U −1 β‬‬
‫
‬
‫=‬

‫לכן ‪ U −1‬הוא הצמוד של ‪ U‬־ ‪.U ? = U −1‬‬

‫בכיוון ההפוך ־ נניח כי ‪ .U ? = U −1‬אז לכל ‪ α, β‬־‬

‫)‪(U α, U β) = (α, U ? U β) = (α, β‬‬

‫הגדרה ‪ 2.45‬מטריצה )‪ A ∈ Mn (C‬נקראת אוניטרית אם ‪.AA? = I‬‬

‫משפט ‪ 2.46‬יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,‬ו־ ‪ U : V → V‬אופרטור‪ .‬אז ‪ U‬אוניטרי ⇒⇐ המטריצה‬
‫המיצגת של ‪ V‬לפי איזשהו )או כל( בסיס אורתונורמלי היא מטריצה אוניטרית‪.‬‬

‫עבור )‪ A ∈ Mn (C‬אוניטרית‪ .A? A = I ,‬מה זה אומר?‬

‫‪(A? A)jk‬‬ ‫=‬ ‫‪δjk‬‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫‪(A? )ji Aik‬‬ ‫=‬ ‫‪A¯ij Aik‬‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪i=1‬‬

‫‪Pn‬‬
‫‪ .‬אבל זה אומר בדיוק שעמודות ‪ A‬מהוות בסיס אורתונורמלי ‪.Cn‬‬ ‫‪i=1‬‬ ‫יש לנו ־ ‪Āij Aik = δjk‬‬

‫משפט ‪ A ∈ Mn (C) 2.47‬אוניטריים‪ ⇐⇒ ,‬עמודות ‪ A‬מהוות בסיס אורתונורמלי של ‪ ⇐⇒ Cn‬שורות ‪ A‬מהוות‬

‫בסיס אורתונורמלי של ‪.Cn‬‬

‫הגדרה ‪ 2.48‬אם )‪ A ∈ Mn (R‬מקיימת ‪ A ,At A = I‬נקראת מטריצה אורתוגונלית‪.‬‬

‫‪38‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫איזומורפיזמים‬ ‫‪2.4‬‬

‫דוגמאות‬
‫‬ ‫‬
‫‪cos θ‬‬ ‫‪− sin θ‬‬
‫= ‪ Aθ‬אז ‪ Aθ‬אורתוגונלית‪ .‬קל לבדוק שהשורות )עמודות(‬ ‫• לכל ‪ ,θ ∈ R‬נגדיר מטריצה‬
‫‪sin θ‬‬ ‫‪cos θ‬‬

‫)מתוך‬ ‫רמליות‪ .‬כמו כן‪ ,‬קל לבדוק שהאופרטור ‪ R2 → R2 , α 7→ Aθ α‬הוא סיבוב בזווית ‪.θ‬‬
‫‪( xkcd.com‬‬
‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬ ‫‬
‫‪a b‬‬ ‫‪a‬‬ ‫‪b‬‬ ‫‪a c‬‬
‫= ‪ A‬ו־‪ a2 + b2 = 1‬או‬ ‫= ‪ .A‬אז ‪ A‬אורתוגונלית ⇒⇐‬ ‫• תהי‬
‫‪b −a‬‬ ‫‪−b‬‬ ‫‪a‬‬ ‫‪b d‬‬
‫ו־‪.a2 + b2 = 1‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬‫‪ab + cd = 0‬‬
‫‪a2 + c2 = 1‬‬
‫‪‬‬
‫‪. 2‬‬ ‫– נדרוש־‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬‫‪b + d2 = 1‬‬
‫‪ac + bd = 0‬‬
‫‪‬‬

‫– שני המקרים נבדלים בסימן )‪ (±1‬של ‪.det A‬‬

‫– תת החבורה האורתוגונלית של ‪ GLn‬־‬

‫‪A ∈ Mn (R) |At A = I‬‬

‫‬ ‫ ‬
‫)‪O(n‬‬ ‫=‬
‫)‪U (n‬‬ ‫}‪= {A ∈ Mn (C) |A? A = I‬‬

‫נגדיר תת חבורה נוספת של )‪ GL (n, C‬־‬

‫}‪T + (n, C) = {A ∈ GL (n, C) |A Lower triangle matrix with positive diagonal‬‬

‫משפט ‪ 2.49‬לכל מטריצה )‪ B ∈ GL (n, C‬קיימת מטריצה יחידה )‪ M ∈ T + (n, C‬כך ש־)‪.M B ∈ U (n‬‬
‫הוכחה‪ :‬השורות ‪ β1 , . . . , βn‬של ‪ B‬מהוות בסיס של ‪ .Cn‬יהיו ‪ α1 , . . . , αn‬הוקטורים המתקבלים מ־ ‪,β1 , . . . , βn‬‬
‫על ידי תהליך גרהם שמידט‪:‬‬
‫) ‪Pk−1 (β ,α‬‬
‫אז לכל ‪ 1 ≤ k ≤ n‬־ } ‪ {α1 , . . . , αk‬בסיס אורתוגונלי של } ‪ ,span {α1 , . . . , αk‬ו־ ‪αk = βk − j=1 kαk kj2 αj‬‬
‫‪j‬‬ ‫‪P‬‬
‫לכן ־ עבור כל ‪ k‬־ קיימים סקאלרים יחידים ‪ ckj‬כך ש־ ‪.αk = βk − j<k ckj βj‬‬
‫תהא ‪ U‬המטריצה האוניטרית עם שורות‬
‫‪α1‬‬ ‫‪αn‬‬
‫‪,...,‬‬
‫‪kα1 k‬‬ ‫‪kαn k‬‬
‫ותהא ‪ M‬המטריצה ב־)‪ T (n, C‬המוגדרת על ידי‪:‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪− kαk k ckj‬‬
‫‪‬‬ ‫‪j<k‬‬
‫‪1‬‬
‫= ‪Mkj‬‬ ‫‪j=k‬‬
‫‪ kαk k‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪j>k‬‬
‫‪‬‬

‫מתקיים ־‬
‫‪n‬‬
‫‪αk‬‬ ‫‪X‬‬
‫=‬ ‫‪Mkj βj‬‬
‫‪kαk k j=1‬‬

‫‪39‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫לכסון אורתונורמלי‬ ‫‪2.5‬‬

‫לכל ‪.1 ≤ k ≤ n‬‬

‫אבל ‪ n‬משוואות אלו ־ פשוט אומרות ש־ ‪.M B = U‬‬
‫נותר לנו להוכיח יחידות‪ :‬נניח כי ‪ M1 B = U1‬ו־ ‪.M2 B = U2‬‬
‫אז‪,‬‬
‫‪M1−1 U1‬‬ ‫‪= M2−1 U2‬‬
‫‪T + (n, C) 3 M2 M1−1‬‬ ‫)‪= U2 U1−1 ∈ U (n‬‬
‫?
‬ ‫‪
−1‬‬
‫‪) M2 M1−1‬סגירות להופכי של החבורה( שהיא משולשית אליונה ־ כי שווה ל־ ‪, M2 M1−1‬‬ ‫אבל גם )‪∈ T + (n, C‬‬
‫ולכן היא אלכסונית‪.‬‬
‫לכן‪ M2 M1−1 ,‬אלכסונית‪ ,‬ומאחר והיא אוניטרית ־ על האלכסון מופיעים מספרים בעלי ערך־מוחלט ‪ .1‬מכיוון‬
‫שהם ב־ ‪ R+‬־ הם שווי ל־‪ .1‬לכן ־ ‪ M2 M11 =I‬כלומר ־ ‪.M1 = M2‬‬

‫מסקנה ‪ 2.50‬לכל מטריצה )‪ ,B ∈ GLn (C‬קיימות מטריצות יחידות )‪ N ∈ T + (n, C‬ו־)‪ U ∈ U (n‬כך ש־‬
‫‪. B = NU‬‬

‫לכסון אורתונורמלי‬ ‫‪2.5‬‬

‫יהי ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪ .F = R, C‬יהי ‪ T : V → V‬אופרטור לינארי‪.‬‬
‫מתי ‪ T‬ניתן לליכסון אורתונורמלי?‬
‫)כלומר‪ ,‬מתי קיים ל־ ‪ V‬בסיס אורתונורמלי של וקטורים עצמיים של ‪(T‬‬
‫נניח כי ‪ T‬ניתן לליכסון אורתונורמלי‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬קיים בסיס אורתונורמלי } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬כך ש־ ‪ 1 ≤ i ≤ n ,T αi = ci αi‬עבור אישהם ‪.ci ∈ F‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪c1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪[T ]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪cn‬‬
‫המטריצה שמייצגת את ? ‪ T‬־‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪c¯1‬‬ ‫‪0‬‬
‫?‬
‫‪[T ]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪c̄n‬‬
‫לכן‪ ,‬אם ‪ ,F = R‬אז ? ‪ T = T‬כלומר‪ T ,‬צמוד לעצמו‪.‬‬
‫אם ‪ ,F = C‬אז ‪.T T ? = T ? T‬‬
‫נרצה להוכיח שאם אופרטורים מקיימים את התנאים הנ״ל‪ ,‬אז הם לכסינים‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 2.51‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,‬ויהא ‪ .T : V → V‬נאמר כי ‪ T‬נורמלי אם‬
‫‪T T ? = T ?T‬‬

‫אם ‪ T‬צמוד לעצמו ־ אז ‪ T‬נורמלי‪.‬‬ ‫דוגמה‬

‫⊥‪V = W ⊕ W‬‬
‫‪ E : V → V‬הטלה על ‪W‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪[E]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪..‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪.‬‬

‫‪40‬‬
‫לכסון אורתונורמלי‬ ‫‪2.5‬‬ ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬

‫אופרטורים צמודים לעצמם‬ ‫‪2.5.1‬‬

‫משפט ‪ 2.52‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית‪ .T = T ? ,T : V → V ,‬אז הערכים העצמיים של ‪ ,T‬ממשיים‪ ,‬ווקטורים‬
‫עצמיים המתאימים לערכים עצמיים שונים ־ הם אורתוגונלים‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהא ‪ c‬ערך עצמי של ‪ ,T‬ויהא ‪ α 6= 0‬כך ש־ ‪.T α = cα‬‬
‫אז‪,‬‬

‫)‪c (α, α‬‬ ‫=‬ ‫)‪(cα, α) = (T α, α) = (α, T ? α‬‬

‫=‬ ‫)‪(α, T α ) = (α, cα) = c̄ (α, α‬‬

‫מאחר ו־‪ ,(α, α) ≥ 0‬מתקבל ־ ̄‪ c = c‬ולכן הוא ממשי‪.‬‬

‫נניח כי ‪ c1 6= c2‬ערכים עצמיים של ‪ ,T‬ויהיו ‪ α, β 6= 0‬כך ש־ ‪ T α = c1 α‬ו־‪. T β = c2 β‬‬
‫אז‬

‫)‪c1 (α, β‬‬ ‫=‬ ‫)‪(T α, β) = (α, T ? β‬‬

‫=‬ ‫)‪(α, c2 β) = c2 (α, β‬‬

‫ולכן‪,‬‬

‫)‪(c1 − c2 ) (α, β‬‬

‫מכיוון ש־‪ ,c1 − c2 6= 0‬מתקבל ש־‪ ,(α, β) = 0‬כלומר ־ מרחבים עצמיים שונים ־ אורתוגונלים‪.‬‬

‫משפט ‪ 2.53‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי ‪ V ) n > 0‬מעל }‪ ,F ∈ {C, R‬אבל במקרה המרוכב זה לא‬
‫מעניין(‬
‫‪ .T = T ? ,T : V → V‬אז ל־ ‪ T‬יש וקטור עצמי שונה מאפס‪) .‬כלומר‪ ,‬יש ל־ ‪ T‬ערך עצמי(‬

‫הערה ‪ 2.54‬התוכן של המשפט הוא במקרה הממשי‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נבחר בסיס אורתונורמלי ‪ ,B‬של ‪ ,V‬ותהא ‪.A = [T ]B‬‬
‫מאחר ו־ ? ‪.A = A? ,T = T‬‬
‫?‬
‫נתבונן במרחב )‪ W = Mn×1 (C‬עם המכפלה הפנימית ‪.(X, Y ) = Y X‬‬
‫יהא ‪ U : W → W‬האופרטור ־ ‪ .X 7→ AX‬מכיון ש־ ?‪.U = U ? ,A = A‬‬
‫מכיוון שאנחנו מעל ‪ ,C‬לאופרטור ‪ U‬יש ערך עצמי‪ ,c ,‬ומהמשפט הקודם‪ . c ∈ R ,‬כלומר‪ ,‬קיים ‪ ,X ∈ W‬כך ש־‬
‫‪.AX = cX‬‬
‫אם ‪ V‬מרחב וקטורי מעל ‪ ,R‬צריך להראות שיש ‪ X‬כזה עם כניסות ממשיות‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬קיים פתרון ב־ ‪ F‬ל־‪ ,(A − cI) X = 0‬כי ‪ A‬ב־ ‪ F‬ו־‪ c‬ממשי‪.‬‬
‫)השורה של שלומי‪ :‬קיים פתרון ב־‪ R‬ל־‪ ,(A − cI) X = 0‬כי ‪ A‬ו־‪ c‬ממשיים(‬

‫אם ∞ = ‪ ,dim V‬אז המשפט אינו נכון‪ .‬יהא ‪ V‬מרחב הפונקציות הרציפות מ־]‪[0, 1‬‬ ‫דוגמת־נגד למימד אינסופי‬
‫ל־‪ R‬עם מכפלה פנימית‬
‫‪Z‬‬ ‫‪1‬‬
‫)‪f (t)g(t)dt = (f, g‬‬
‫‪0‬‬

‫נתבונן באופרטור ‪) f (t) 7→ tf (t) ,T : V → V‬צמוד לעצמו(‬

‫‪ ,T ? = T‬נניח כי־ ‪.c ∈ R ,tf = cf‬‬
‫אז‬

‫)‪tf (t) = cf (t‬‬

‫לכל ‪ ,t‬אזי‬

‫‪(c − t) f (t) = 0, ∀t‬‬

‫עבור ‪ f (t) = 0 ,t 6= 0‬ובגלל הרציפות‪ f (t) = 0 ,‬לכל ‪.t‬‬

‫‪41‬‬
 ‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫לכסון אורתונורמלי‬ ‫‪2.5‬‬

‫משפט ‪ 2.55‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי ותהא ‪ .T : V → V‬יהא ‪T W ⊆ V‬־אינורינטי‪ ,‬אז ‪W ⊥ ⊆ V‬‬
‫הוא ? ‪T‬־אינורינטי‪.‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫הוכחה‪ :‬יהא ⊥ ‪ β ∈ W‬ויהא ‪.α ∈ W‬‬

‫אז מספיק להראות ש־ ‪T α , β  = 0 .α ⊥ T ? β‬‬

‫}‪(α, T ? β) = |{z‬‬
‫‪∈W‬‬

‫משפט ‪ 2.56‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופית ויהא ‪ T : V → V‬אופרטור צמוד לעצמוץ אז יש ל־ ‪ V‬בסיס‬
‫אורתונורמלי של וקטורים עצמיים של ‪.T‬‬
‫במילים אחרות ־ ‪ T‬ניתן ללכסון אורתונורמלי‪.‬‬
‫‪α‬‬
‫= ‪ .α1‬אם ‪ dim V = 1‬אז סיימנו‪.‬‬ ‫‪kαk‬‬ ‫הוכחה‪ :‬ממשפט קודם‪ ,‬יש ל־ ‪ T‬וקטור עצמי ‪ .α‬יהא‬
‫אחרת‪ ,‬נמשיך באינדוקציה על ‪.n = dim V‬‬
‫יהיא } ‪ .W = span {α1‬זהוא תת מרחב ‪T‬־אינורינטי‪ .‬מהמשפט הקודם‪ W ⊥ ,‬גם כן ‪T‬־אינורינטי ) ? ‪.(T = T‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ ,W ⊥ < dim V‬הרי שמהנחת האינדוקציה‪ ,‬יש ל־ ⊥ ‪ W‬בסיס אורתונורמלי } ‪ {α2 , . . . , αn‬של וקטורים‬
‫עצמיים של האופרטור ‪ T‬מצומצם ל־ ⊥ ‪.W‬‬
‫מכיוון ש־ ⊥ ‪ , V = W ⊕ W‬הרי ש־} ‪ {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי של ‪ ,V‬המורכב מוקטורים עצמיים של ‪.T‬‬

‫מסקנה ‪ 2.57‬תהא )‪ ,A ∈ Mn (C‬מטריצה הרמיטית )כלומר‪ .(A = A? ,‬אז ־ קיימת מטריצה אוניטרית ‪ P‬כך‬
‫ש־ ‪ P −1 AP‬אלכסונית )או ‪ P ? AP‬אלכסונית(‪.‬‬
‫‪t‬‬ ‫‪−1‬‬
‫אם )‪ ,A ∈ Mn (R‬קיימת מטריצה אורתוגונלית ‪ P‬כך ש־ ‪ P AP‬אלכסונית‪) .‬או ־ ‪ P AP‬אלכסונית(‪.‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהא )‪ ,V = Mn×1 (C‬עם המכפלה הפנימית הסטנדרטית‪ .‬ויהיא ‪ T : V → V‬האופרטור המיוצג על ידי ‪A‬‬
‫לפי הבסיס הסטנדרטי‪ .‬מאחר ו־ ?‪ ,A = A‬הרי ש־ ? ‪.T = T‬‬
‫יהא } ‪ ,B = {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי של ‪ V‬כך ש־ ‪ . 1 ≤ j ≤ n , T αj = cj αj‬תהא ‪ ,D = [T ]B‬אז‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪c1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪D=‬‬
‫‪‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪cn‬‬

‫אז אם ‪ P‬המטריצה עם עמודות ‪ ,α1 , . . . , αn‬אז ‪ .D = P −1 AP‬אבל ‪ P‬אוניטרית‪ ,‬כי העמודות שלה מהוות בסיס‬
‫אורתונורמלי‪.‬‬
‫במקרה שבו ‪ A‬היא מטריצה ממשית‪ ,‬סימטרית‪ ,‬נקח את )‪ , V = Mn×1 (R‬עם המכפלה הסטנדרטית‪ ,‬ונחזור על‬
‫אותו טיעון‪ .‬במקרה זה‪. P ∈ O (n) ,‬‬

‫נסכם‪ ,‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממשי ממימד סופי‪ ,‬ויהא ‪ T : V → V‬אופרטור‪ .‬אז ‪ T‬ניתנת ללכסון‬
‫אורתונורמלי אם ורק אם ? ‪ T = T‬באופן קשול‪ A ∈ Mn (R) ,‬לכסינה אורתונורמלית‪ ,‬אם ורק אם ‪.A = At‬‬
‫נכליל למקרה הנורמלי )כלומר‪ ,‬ל־‪.(C‬‬

‫הכללה לאופרטורים נורמליים‬ ‫‪2.5.2‬‬

‫משפט ‪ 2.58‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ו־ ‪ T : V → V‬נורמלי‪.‬‬
‫יהא ‪ .α ∈ V‬אז ‪ α‬וקטור עצמי של ‪ T‬עם ערך עצמי ‪ α ⇐⇒ C‬וקטור עצמי של ? ‪ T‬עם ערך עצמי ̄‪.c‬‬
‫הוכחה‪ :‬ראשית‪ ,‬נוכיח את התכונה הבאה של אופרטור נורמלי ‪ :T‬לכל ‪ α ∈ V‬־ ‪. kT αk = kT ? αk‬‬
‫אכן‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫‪kT αk‬‬ ‫=‬ ‫)‪(T α, T α) = (α, T ? T α) = (α, T T ? α) = (T ? α, T ? α‬‬
‫‪2‬‬
‫=‬ ‫‪kT ? αk‬‬

‫כעת‪ ,‬עבור ‪ , c ∈ C‬האופרטור ‪ U := T − cI‬גם כן נורמלי ־ אכן‬

‫?‬
‫¯‪U ? = (T − cI) = T ? − I‬‬

‫‪42‬‬
‫מרחבי מכפלה פנימית‬ ‫‪2‬‬ ‫לכסון אורתונורמלי‬ ‫‪2.5‬‬

‫וקל לבדוק ש־ ‪ .U U ? = U ? U‬מכיוון ש־‪ ,(T − cI) α = 0‬הרי ש־‪ . k(T − cI) αk = 0‬לכן ־ ‪k(T ? − c̄I) α = 0k‬‬
‫וזה קורה אם ורק אם ‪ , k(T − c̄I) αk = 0‬כלומר ־ ‪.T ? α = c̄α‬‬

‫הגדרה ‪ 2.59‬מטריצה )‪ A ∈ Mn (C‬אם ‪. AA? = A? A‬‬

‫דוגמה‪ :‬במשפט הבא נוכיח כי מטריצה משולשית עליונה היא נורמלית ⇒⇐ היא אלכסונית‪.‬‬

‫משפט ‪ 2.60‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,T : V → V ,‬ו־‪ B‬בסיס אורתונורמלי‪ .‬נניח כי ‪A = [T ]B‬‬
‫משולשית עליונה‪ .‬אז ‪ T‬נורמלית ⇒⇐ ‪ A‬אלכסונית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬מאחר ו־‪ B‬בסיס אורתונורמלי‪ A? ,‬מייצגת אצ ? ‪ T‬לפי ‪ ,B‬ואם ‪ A‬אלכסונית‪ ,‬אז ‪ AA? = A? A‬וזה גורר‬
‫ש־ ‪.T T ? = T ? T‬‬
‫בכיוון ההפוך ־ נניח כי ‪ T‬נורמלית‪ ,‬ויהא } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס אורתונורמלי‪.‬‬
‫מאחר ו־‪ A‬משולשית עליונה‪ .T α1 = A11 α1 ,‬אז מהמשפט הקודם‪. T ? α1 = Ā11 α1 ,‬‬
‫מצד שני‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫= ‪T ? α1 = A? α1‬‬ ‫= ‪A?j1 αj‬‬ ‫‪Ā1j αj‬‬
‫‪j‬‬ ‫‪J‬‬

‫ולכן‪ A1j = 0 ,‬לכל ‪ ,j > 1‬ובפרט ־ ‪ ,A12 = 0‬ומאחר ו־‪ A‬משולשית עליונה‪ ,‬נובע כי ‪ .α2 = A22 α2‬לכן‬
‫‪ T ? α2 = Ā22 α2‬ו־‪ A2j = 0‬לכל ‪6 2‬‬
‫= ‪ .j‬נמשיך באופן זה ונראה כי ‪ A‬אלכסונית‪.‬‬

‫משפט ‪ 2.61‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי‪ ,‬מעל ‪ ,C‬ויהא ‪ T : V → V‬אופרטור‪ ,‬אז קיים בסיס‬
‫אורתונורמלי של ‪ V‬לפיו ‪ V‬מיוצגת על ידי מטריצה משולשית עליונה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬יהא ‪ .n = dim V‬המשפט נכון עבור ‪ ,n = 1‬נניח נכונות עבור ‪. n − 1‬‬
‫?‬
‫מכיוון שאנו מעל ‪ ,C‬קיים וקטור יחידה ‪ α ∈ V‬וסקלר ‪ c ∈ C‬כך ש־‪.T α = cα‬‬
‫⊥‬
‫יהא }‪ ,W = span {α‬ותהא ‪ W ) S := T |w‬הוא ‪T‬־אינורינטי ממשפט קודם(‪.‬‬
‫מאחר ו־ ‪ ,dim W < dim V‬הרי שמהנחת האינדקציה‪ ,‬יש ל־ ‪ W‬בסיס אורתונורמלי } ‪ {α1 , . . . , αn−1‬לפיו ‪S‬‬
‫מיוצגת על ידי מטריצה משולשית עליונה‪.‬‬
‫יהא ‪ ,αn = α‬אז ‪ T‬מיוצגת לפי } ‪ {α1 , . . . , αn‬על ידי מטריצה משולשית עליונה‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 2.62‬לכל )‪ ,A ∈ Mn (C‬קיימת ‪ U‬אוניטרית כך ש־ ‪ A−1 AU‬משולשית עליונה‬

‫משפט ‪ 2.63‬יהא ‪ V‬מרחב מכפלה פנימית ממימד סופי מעל ‪ ,C‬ויהא ‪ T : V → V‬אופרטור נורמלי‪ .‬אז יש ל־ ‪V‬‬
‫בסיס אורתונורמלי של וקטורים עצמיים של ‪.T‬‬

‫הוכחה‪ :‬נובע מידית משני המשפטים הקודמים‪.‬‬

‫מסקנה ‪ 2.64‬לכל מטריצה נורמלית )‪ A ∈ Mn (C‬יש מטריצה אוניטרית ‪ P‬כך ש־ ‪ P −1 AP‬אלכסונית‪.‬‬

‫המשפט הספקטרלי‬ ‫‪2.5.3‬‬

‫משפט ‪) 2.65‬הפירוק הספקטרלי(‬
‫יהא ‪ T : V → V‬אופרטור נורמלי על מרחב מכפלה פנימית ‪ V‬ממימד סופי מעל ‪ ,C‬או אופרטור צמוד לעצמו‬
‫על מרחב מכפלה פנימית ‪ V‬ממימד סופי מעל ‪ .R‬יהיו ‪ c1 , . . . , ck‬הערכים העצמיים השונים של ‪ ,T‬ו־ ‪W1 , . . . , Wk‬‬
‫המרחבים העצמיים המתאימים‪ ,‬ו־ ‪ E1 , . . . , Ek‬ההטלות האורטוגונליות מ־ ‪ V‬על ‪ W1 , . . . , Wk‬בהתאמה‪.‬‬

‫אז ‪ Wi‬אורתוגונלי ל־ ‪ Wk‬עבור ‪ I = E1 + . . . + Ek ,V = W1 ⊕ . . . ⊕ Wk ,i 6= j‬ו־ ‪.T = c1 E1 + . . . + ck Ek‬‬

‫‪43‬‬
 ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫הגדרה ‪ 3.1‬יהא ‪ V‬מרחב וקטורי מעל שה ‪ .F‬תבנית בילינארית על ‪ V‬היא פונקציה‬

‫‪f :V ×V →F‬‬

‫המקיימת לינאריות בשני המשתנים ־‬

‫)‪f (cα1 + α2 , β‬‬ ‫=‬ ‫)‪cf (α1 , β) + f (α1 , β‬‬

‫) ‪f (α, cβ1 + β2‬‬ ‫=‬ ‫) ‪cf (α, β1 ) + f (α, β2‬‬

‫אוסף התבניות הלינאריות על ‪ V‬יסומן ב־) ‪ ,L (V, V, F‬והוא מהווה תת מרחב של אוסף הפונקציות מ־ ‪.V × V → F‬‬

‫דוגמאות‪:‬‬
‫?‬
‫‪ .1‬יהיו ‪) L1 , L2 ∈ V‬כלומר‪ ,L1 , L2 : V → F ,‬פונקציונאלים לינאריים(‪ .‬נגדיר ‪ f : V × V → F‬על ידי‬
‫)‪.f (α, β) = L1 (α) L2 (β‬‬
‫‪ .2‬יהא ) ‪ V = Mm×n (F‬ותהא ) ‪ .A ∈ Mm (F‬נגדיר תבנית‪:‬‬

‫‪fA : V × V → F, fA (X, Y ) = trace X t AY‬‬

‫
‬

‫העיקבה היא לינארית‪ ,‬וגם כל שאר הפעולות ־ אז ברור שזוהי תבנית לינארית‪.‬‬
‫למשל‪,‬‬
‫‬ ‫‬
‫‪t‬‬
‫) ‪fA (cX1 + X2 , Y‬‬ ‫=‬ ‫‪trace (cX1 + X2 ) AY‬‬
‫‪trace cX1t AY + X2t AY‬‬
‫
‬
‫=‬
‫‪= ctrace X1t AY + trace X2t AY‬‬
‫
‬ ‫
‬

‫) ‪= cf (X1 , Y ) + f (X2 , Y‬‬

‫במקרה הפרטי‪ ,n = 1 ,‬נקבל עבור ) ‪ X = (x1 , . . . , xn ) , Y = (y1 , . . . yn‬ש־‬

‫‪X‬‬
‫= ‪fA (X, Y ) = X t AY‬‬ ‫‪Aik xi yj‬‬
‫‪i,j‬‬

‫יהא ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד סופי מעל ‪ ,f‬ויהא } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס מסודר של ‪ .V‬נניח כי ‪ f‬תבנית‬
‫בילינארית על ‪.V‬‬
‫ו־ ‪ X = (xi ) = [α]B‬ו־ ‪.Y = (yi ) = [β]B‬‬

‫‪n‬‬
‫!‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪X‬‬
‫)‪f (α, β‬‬ ‫‪= f‬‬ ‫‪xi αi , β‬‬ ‫=‬ ‫)‪xi f (αi , β‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪i=1‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n X‬‬
‫‪X‬‬ ‫‪n‬‬
‫=‬ ‫‪xi f αi‬‬ ‫= ‪yj αj ‬‬ ‫) ‪xi yj f (αi , αj‬‬
‫‪i=1‬‬ ‫‪j=1‬‬ ‫‪i=1 j=1‬‬

‫אז‪ ,‬אם נסמן ) ‪ ,Aij = f (αi , αj‬אז‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= )‪f (α, β‬‬ ‫‪Aij xi yj = X t AY‬‬
‫‪i,j=1‬‬

‫‪t‬‬
‫לכן‪ ,‬כל תבנית בילינארית על ‪ ,V‬היא מהצורה ‪ f (α, β) = [α]B A [β]B‬עבור איזושהי )‪ .A ∈ Mn (C‬נסמן ־‬
‫‪A = [f ]B‬‬
‫) ‪ [α]B‬הוא וקטור הקוארדינטות של ‪ α‬לפי בסיס ‪(B‬‬
‫הוכחנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬את המשפט הבא‪:‬‬

‫‪44‬‬
 ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫משפט ‪ 3.2‬יהא ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד סופי מעל ‪ .F‬עבור בסיס מסודר נתון ‪ ,B‬ההעתקה → ) ‪L (V, V, F‬‬
‫‪ Mn (F ) , f 7→ [f ]B‬היא איזומורפיזם של מרחבים וקטורים‪ ,‬ולכן‬
‫‪2‬‬
‫) ‪dim L (V, V, F ) = (dim V‬‬

‫מסקנה ‪ 3.3‬אם } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬בסיס מסודר של ‪ V‬ו־} ‪ B ? = {L1 , . . . , Ln‬הבסיס הדואלי של ? ‪)V‬כלומר ־‬
‫‪.( Li (αj ) = δij‬‬
‫אז ‪ n2‬התבניות הבילינאריות‬
‫)‪fij (α, β) = Li (α) Lj (β‬‬
‫כאשר ‪ ,1 ≤ i, j ≤ n‬אז הן מהוות בסיס למרחב ) ‪.L (V, V, F‬‬

‫הערה ‪ 3.4‬נשים לב ש־ ‪ [fi,j ] = Eij‬לכל ‪.i, j‬‬

‫שינוי בסיס‬ ‫‪3.0.4‬‬

‫‪0‬‬
‫= ‪ ,B‬שני בסיסים של ‪.V‬‬ ‫} ‪{α10 , . . . , αn0‬‬
‫יהיו } ‪,B = {α1 , . . . , αn‬‬
‫בילינארית‪ .‬תהא ‪ P‬המטריצה ההפיכה ) ‪ P ∈ GLn (f‬כך ש־ ‪. [α]B = P [α]B 0 , ∀α ∈ V‬‬
‫ותהא ‪ f‬תבנית ‪Pn‬‬
‫כלומר‪.αj = i=1 Pij αi0 ,‬‬
‫לכל ‪,α, β ∈ V‬‬
‫‪t‬‬
‫)‪f (α, β‬‬ ‫=‬ ‫‪[α]B [f ]B [β]B‬‬
‫‪t‬‬
‫=‬ ‫‪(P [α]B 0 ) [t]B P [β]B 0‬‬
‫‪t‬‬
‫‪[α]B 0 P t [f ]B P [β]B 0‬‬
‫
‬
‫=‬
‫‪t‬‬
‫ומצד שני‪ f (α, β) = [α]B 0 [f ]B 0 [β]B 0 ,‬ולכן קיבלנו‬

‫‪[f ]B 0 = P t [f ]B P‬‬

‫מסקנה ‪ 3.5‬למטריצות המייצגות תבנית בילינארית ‪ f‬יש אותה דרגה‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.6‬תהא ‪ f‬תבנית ביליניארת על מרחב וקטורי ממימד סופי ‪ .V‬הדרגה של ‪ f‬היא הדרגה של מטריצה‬
‫המייצגת את ‪.f‬‬
‫)‪(α‬‬ ‫)‪(α‬‬
‫‪.Lf (β) = f (αβ) ,Lf‬‬ ‫אם ‪ f : V × V → F‬תבנית בילינארית‪ .‬נקבע ‪ ,α ∈ V‬ונתבונן בפונקציה ‪: V → F‬‬
‫)‪(α‬‬
‫‪.Lf‬‬ ‫מכיוון ש־ ‪ f‬לינארית במשתנה השני‪∈ V ? ,‬‬
‫)‪(β‬‬ ‫)‪(β‬‬
‫‪Rf (α) = f (α, β) ,Rf‬‬ ‫באופן דומה‪ ,‬נקבע ‪ β ∈ V‬ונקבל פונקצינאל לינארי ־ ? ‪∈ V‬‬
‫)‪(β‬‬
‫‪.α 7→ Lf (α) , β 7→ Rf‬‬ ‫הגדרנו העתקות ? ‪.V → V‬‬

‫משפט ‪ 3.7‬תהא ) ‪ ,f ∈ L (V, V, F‬ויהיו ) ? ‪ ,Lf , Rf ∈ Hom (V, V‬העתקות שהוגדרו לעיל‪.‬‬
‫אז הדרגה של ‪ f‬שווה לדרגות של ‪ Lf‬ו־ ‪.Rf‬‬
‫הוכחה‪ :‬מספיק להוכיח כי ל־ ‪ Lf‬ו־ ‪ Rf‬יש גרעינים מאותו מימד‪.‬‬
‫יהא ‪ B‬בסיס מסודר של ‪ ,V‬ותהא ‪ ,A = [f ]B‬אם ‪ α, β ∈ V‬עם קוארדינטות ‪ X, Y‬אז‬
‫‪f (α, β) = X T AY‬‬
‫כעת‪ , Rf (β) = 0 ,‬אומר ש־‪ f (α, β) = 0‬לכל ‪ , α ∈ V‬כלומר ש־‪ X t AY = 0‬לכל ‪ .X‬זה אומר ש־‪,AY = 0‬‬
‫לכן מימד הגרעין של ‪ RF‬הוא מימד מרחב הפתרונות של ‪n − rankA ,A‬‬
‫באופן דומה‪ f (α, β) = 0 ⇐⇒ Lf (α) = 0 ,‬לכל ‪ X T AY = 0 ⇐⇒ ,β ∈ V‬לכל ‪.At X = 0 ⇐⇒ Y‬‬
‫לכן‪ ,‬מימד הגרעין של ‪ Lf‬הוא מימד מרחב הפתרונות של ‪ ,At‬הוא ‪.n − rankA‬‬

‫‪45‬‬
 ‫תבניות סימטריות‬ ‫‪3.1‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫מסקנה ‪ 3.8‬אם ‪ f‬תבנית בילינארית על מרחב ‪n‬־מימדי ‪ ,V‬אז הטענות הבאות שקולות‪:‬‬
‫• ‪rankf = n‬‬
‫• לכל ‪ ,0 6= α ∈ V‬קיים ‪ β ∈ V‬כך ש־‪f (α, β) 6= 0‬‬
‫• לכל ‪ , 0 6= β ∈ V‬קיים ‪ α ∈ V‬כך ש־‪.f (α, β) 6= 0‬‬

‫הגדרה ‪ 3.9‬תבנית בילינארית ‪ f‬על מרחב וקטורי ‪ V‬נקראת לא מנוונת אם היא מקימת את התנאים במסקנה ‪.3.8‬‬

‫המכפלה הפנימית הסטנדרטית על ‪ Rn‬היא תבנית בילינארית לא מנוונת‪.‬‬ ‫דוגמה‬

‫הערה ‪ f 3.10‬לא מנוונת ⇒⇐ ‪ [f ]B‬הפיכה‪.‬‬

‫• תבנית סימטרית‪ f (α, β) = f (β, α):‬לכל ‪ [f ]B ⇐⇒ α, β ∈ B‬סימטרית‬ ‫הגדרה ‪3.11‬‬

‫• תבנית אנטי־סימטרית ־ )‪ f (α, β) = −f (β, α‬לכל ‪ [f ]B ⇐⇒ α, β ∈ V‬אנטיסימטרי‬

‫הערה ‪ 3.12‬בהנתן כל תבנית מ־ ‪ ,V × V → F‬כאשר ∞ < ‪ ,n = dim V‬ניתן לדבר על החבורה‬

‫} ‪{T : V → V |f (T α, T β) = f (α, β) ∀α, β ∈ V‬‬

‫תת חבורה של ) ‪. GL (V‬‬

‫תורת לי מתעסקת בחורות כאלו כאשר ‪.F = R, C‬‬

‫תבניות סימטריות‬ ‫‪3.1‬‬

‫טענה ‪ 3.13‬תהא ‪ f : V × V → F‬תבנית בילינארית‪.‬‬
‫‪ f‬תבנית סימטרית ))‪ f (α, β) = f (β, α‬לכל ‪ [f ]B ⇐⇒ ( α, β ∈ V‬מטריצה סימטרית לכל בסיס ‪.B‬‬
‫הוכחה‪ :‬יהא ‪ B‬בסיס מסודר של ‪ .V‬יהיו ‪ ,α, β ∈ V‬ונסמן ‪ X = [α]B‬ו־ ‪. Y = [β]B‬‬
‫תהא ‪A = [f ]B‬‬

‫‪f (α, β) = X t AY‬‬

‫מצד שני‪ ,‬אם ‪) A = At‬כלומר‪ A ,‬סימטרית( אז‬

‫‪
t‬‬
‫‪f (α, β) = X t AY = X t AY‬‬

‫כי ‪ X t AY‬הוא סקאלר‪ ,‬ולכן הוא שווה לטרנזפוז שלו‬

‫)‪= Y t At X = Y t AX = f (α, β‬‬

‫בכיוון ההפוך‪ ,‬אם ‪ f‬תבנית סימטרית ו־} ‪ B = {α1 , . . . .αn‬בסיסמסודר של ‪ V‬אז‬

‫‪[f ]B = (f (αi , αj ))ij‬‬

‫ולכן‬

‫‪Aij = f (αi, αj ) = f (αj , αi ) = Aji‬‬

‫והמטריצה ‪ A‬סימטרית‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.14‬אם ‪ F‬תבנית סימטרית‪ ,‬אז התבנית הריבועית שלה היא הפונקציה ‪ q : V → F‬המוגדרת על ידי‬

‫)‪q (α) = f (α, α‬‬

‫‪46‬‬
‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬ ‫תבניות סימטריות‬ ‫‪3.1‬‬

‫)מציין של שדה ־ המספר המינימלי של פעמים שצריך לחבר כדי לקבל ‪ .0‬מציין ‪ ,2‬כלומר ־ ‪(1 + 1 = 0‬‬

‫טענה ‪ 3.15‬אם המציין של השדה ‪ F‬הוא לא ‪ ,2‬אז תבנית סימטרית ‪ F‬נקבעת לחלוטין עלי ידי התבנית הריבועית‬
‫שלה‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬אכן‪ ,‬יש לנו את הזהות הקוטבית‬

‫‪1‬‬
‫= )‪f (α, β‬‬ ‫])‪[q (α + β) − q (α − β‬‬
‫‪4‬‬
‫לכל ‪.α, β ∈ V‬‬

‫)‪q (α + β) − q (α − β‬‬ ‫)‪= f (α + β, α + β) − f (α − β, α − β‬‬

‫)‪= f (α, α) + f (α, β) + f (β, α) + f (β, β‬‬
‫)‪− f (α, α) + f (α, β) + f (β, α) − f (β, β‬‬

‫ואם ‪ f‬סימטרית אז‬

‫)‪= 4f (α, β‬‬

‫המכפלה הפנימית על ‪, Rn‬‬ ‫דוגמה‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= )) ‪f ((x1 , . . . xn ) , (y1 , . . . , yn‬‬ ‫‪xi yi‬‬
‫‪i=1‬‬

‫והתבנית הריבועית המתאימה היא‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= ) ‪q (x1 , . . . , xn‬‬ ‫‪x2i‬‬
‫‪i=1‬‬

‫התבנית‬

‫)‪fA (x, y‬‬ ‫‪= X t AY‬‬

‫‪X‬‬
‫)‪q (x‬‬ ‫=‬ ‫‪Ai,j Xi Xj‬‬
‫‪i,j‬‬

‫משפט ‪) 3.16‬ליכסון תבניות סימטריות(‬

‫יהא ‪ V‬מרחב וקטורי מעל שדה עם מציין ‪ , 0‬ותהא ‪ f‬תבנית סימטרית על ‪ .V‬אז קיים בסיס מסודר ‪ B‬של ‪,V‬‬
‫לפיו ‪ f‬מיוצגת על ידי מטריצה אלכסונית‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬עלינו למצוא בסיס מסודר } ‪ ,B = {α1 , . . . αn‬כך ש־‪ f (αi , αj ) = 0‬לכל ‪.i 6= j‬‬
‫אם ‪ f = 0‬או אם ‪ n = 1‬זה ברור‪.‬‬
‫נניח ‪ f 6= 0‬ו־‪ .n > 1‬מהזהות הקוטבית )והיא קיימת רק עבור תבניות סימטריות( ‪ ,‬נובע כי קיים ‪ ,α ∈ V‬עבורו‬
‫‪.q (α) = f (α, α) 6= 0‬‬
‫יהא }‪ ,W = span {α‬ונגדיר }‪.W ⊥ = {β ∈ V |f (α, β) = 0‬‬
‫נראה כי ⊥ ‪.V = W ⊕ W‬‬
‫ראשית‪ ,‬נראה ש־‪.W ∩ W ⊥ = 0‬שכן אם ‪ ,cα ∈ W‬אזי‬
‫⊥‬

‫)‪0 = f (cα, α) = c f (α, α‬‬

‫} ‪| {z‬‬
‫‪6=0‬‬

‫‪47‬‬
 ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬ ‫תבניות סימטריות‬ ‫‪3.1‬‬

‫ולכן‪.c = 0 ,‬‬
‫נותר להראות ש־ ⊥ ‪ .V = W + W‬לכל ‪,γ ∈ V‬יש לנו‬
‫‬ ‫‬
‫)‪f (γ, α‬‬ ‫)‪f (γ, α‬‬
‫=‪γ‬‬ ‫‪α+ γ −‬‬ ‫‪α‬‬
‫)‪f (αα‬‬ ‫)‪f (αα‬‬
‫} ‪| {z‬‬
‫‪∈W‬‬
‫‬ ‫‬
‫)‪f (γ,α‬‬
‫‪. γ−‬‬ ‫‪f (αα) α‬‬ ‫נראה ש־ ⊥ ‪∈ W‬‬
‫‬ ‫‬
‫)‪f (γ, α‬‬ ‫)‪f (γ, α‬‬
‫‪f‬‬ ‫‪γ−‬‬ ‫‪α, α‬‬ ‫‪= f (γ, α) −‬‬ ‫)‪f (α, α‬‬
‫)‪f (αα‬‬ ‫)‪f (α, α‬‬
‫‪= f (γ, α) − f (γ, α) = 0‬‬

‫לכן ⊥ ‪.V = W + W‬‬

‫⊥‬
‫ולסיום‪ ,‬קיבלנו ש־ ‪.V = W ⊕ W‬‬
‫התבנית ‪ f‬מצומצמת ל־ ⊥ ‪ W‬היא תבנית בילינארית סימטרית על מרחב ממימד ‪ .n − 1‬לכן‪ ,‬אם הצמצום שונה‬
‫מאפס‪ ,‬קיים‪ ,‬מהנחת האינדוקציה‪ ,‬בסיס ‪ α2 , . . . , αn‬של ⊥ ‪ W‬לפיו ‪ f‬מיוצגת על ידי מטריצה אלכסונית‪.‬‬
‫לכן‪ f ,‬מיוצגת על ידימטריצה אלכסונית לפי הבסיס‪ {α1 , . . . , αn } ,‬כאשר ‪.α1 = α‬‬

‫אז קיימת ) ‪P ∈ GLn (F‬‬ ‫מסקנה ‪ 3.17‬יהא ‪ F‬שדה עם מציין ‪ ,0‬ותהא ) ‪ A ∈ Mn (F‬מטריצה סימטרית‪.‬‬
‫כךש־ ‪ P t AP‬אלכסונית‪.‬‬

‫הערה ‪ 3.18‬במקרה ‪ ,F = R‬הוכנו בעבר שניתן לקחת ‪ P‬כזו אורתוגונלית‪ ,‬כלומר ‪.P t = P −1‬‬

‫מעל המרוכבים‬

‫בילינארית סימטרית על ‪V‬מדרגה ‪.r‬‬

‫(‬ ‫משפט ‪ 3.19‬יהא ‪V‬מרחב וקטורי ממימד סופי ‪ n‬מעל ‪ .C‬תהא ‪ f‬תבנית‬
‫‪1 1≤i≤r‬‬
‫= ) ‪. f (βi , βi‬‬ ‫אז קיים בסיס מסודר } ‪ B = {β1 , . . . , βn‬של ‪ ,V‬כך ש־‬
‫‪0 i>r‬‬
‫במילים אחרות ־‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪[f ]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0 ‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪0‬‬

‫)‪ r‬פעמים ‪ 1‬על האלכסון‪ ,‬ו־‪ n − r‬אפסים(‬

‫הוכחה‪ :‬מהמשפט הקודם קיים בסיס מסודר‪ {α1 , . . . , αn } ,‬של ‪ ,V‬כך ש־‪ f (αi , αi ) 6= 0, 1 ≤ i ≤ r‬ו־‬
‫‪ f (αi , αj ) = 0‬אחרת‪.‬‬
‫‪p‬‬
‫אם ) ‪ f (αi , αi‬מסמן שורש של ‪ , f (αi , αi ) ∈ C‬ונגדרי‬

‫‪1‬‬
‫(‬
‫√‬ ‫‪αi‬‬ ‫‪1≤i≤r‬‬
‫= ‪βi‬‬ ‫) ‪f (αi ,αi‬‬
‫‪αi‬‬ ‫‪i>r‬‬

‫אז } ‪ B = {β1 , . . . , βn‬בסיס של ‪ V‬המקיים את הנדרש‪.‬‬

‫כלומר‪ ,‬לכל‬ ‫מסקנה ‪ 3.20‬בפרט‪ ,‬כל המטריצות הסימטריות ההפיכות ב־)‪ Mn (C‬שקולות למטריצת היחידה ‪.I‬‬
‫‪ ,A = At‬קיימת מטריצה הפיכה ‪ P‬כך ש־‪.P t AP = I‬‬

‫‪48‬‬
‫תבניות סימטריות‬ ‫‪3.1‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫מעל הממשיים‬

‫משפט ‪ 3.21‬יהא ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד סופי ‪ n‬מעל ‪ .R‬תהא ‪ f‬תבנית סימטרית על ‪ V‬מדרגה ‪.r‬‬
‫אז קיים בסיס מסודר } ‪ {β1 , . . . , βn‬של ‪ V‬לפיון ‪ f‬מיוצגת על ידי מטריצה אלכסונית כך ש־‪f (βi , βi ) = ±1‬‬
‫לכל ‪ 1 ≤ i ≤ r‬ו־‪ f (βi , βi ) = 0‬לכל ‪.i > r‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬מספר ה־ ‪ βi‬עבורם ‪ f (βi , βi ) = 1‬אינו תלוי בבסיס‪ ,‬ולכן גם מספר ה־ ‪ βi‬עבורה ‪f (βi , βi ) = −1‬‬
‫אינו תלוי בבבחירת הבסיס‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬מהמשפט‪ ,‬קיים בסיס } ‪ {α1 , . . . αn‬כך ש־‪ f (αi , αj ) = 0‬לכל ‪ f (αj , αi ) 6= 0 , i 6= j‬כאשר ‪1 ≤ j ≤ r‬‬
‫ו־‪ f (αj , αj ) = 0‬עבור ‪. j > r‬‬
‫נגדיר‬
‫‪1‬‬
‫‪βj‬‬ ‫=‬ ‫‪p‬‬ ‫‪αj , 1 ≤ j ≤ r‬‬
‫|) ‪|f (αj , αj‬‬
‫‪βj‬‬ ‫‪= αj , j > r‬‬

‫אז } ‪ B = {β1 , . . . , βn‬בסיס של ‪ V‬המקיים את הנדרש‪ .‬נניח שקיימים ‪1 d‬־ים‬

‫יהא ‪ V +‬תת המרחב של ‪ V‬הנפרש על ידי הוקטורים } ‪ {βj‬עם ‪V + = sp {β1 , . . . , βd } ,.f (βj , βj ) = 1‬‬
‫יהא ‪ V −‬תת המרחב של ‪ V‬הנפרש על ידי הוקטורים } ‪ {βJ‬עם ‪V −1 = sp {βd+1 , . . . , βr } , f (βj , βj ) = −1‬‬
‫יהא ‪ . P = dim V +‬עלינו להראות ש־ ‪ P‬אינו תלוי בבחירת הבסיס‪.‬‬
‫נסמן ב־ ⊥ ‪ V‬את תת המרחב של ‪ V‬הנפרש על ידי ‪ βj‬עבורם ‪V ⊥ = sp {βr+1 , . . . , βn } , .f (βj , βj ) = 0‬‬
‫‪+‬‬ ‫‪−‬‬ ‫⊥‬
‫‪P‬‬ ‫⊥‬
‫ברור שיש פירוק של‪ VP‬ל־ ‪P .V = V ⊕ VPr⊕ V‬‬
‫‪ α = i=1 ci βi + i>r‬ו־ ‪ ,V 3 β = i>r di βi‬אז ‪f (α, β) = i>r ci dj (βi , βj ) +‬‬ ‫) ‪Pci βi ,α ∈ V‬‬
‫) ‪( i<r ci dj (βi , βj‬‬
‫נשים לב שהצמצום של ‪ f‬ל־ ‪ V +‬מגדיר תבנית חיובית בהחלט על ‪ V +‬ואילו הצמצום של ‪ f‬ל־ ‪ V −‬מגדיר תבנית‬
‫שלילית בהחלט על ‪.V −‬‬
‫‪−‬‬ ‫⊥‬
‫נוכיח כי אם ‪ W ∈ V‬תת מרחב עליו ‪ f‬חיובית בהחלט‪ ,‬אז תתי המרחבים ‪ W, V , V‬בת״ל‪ .‬זה יוכיח כי‬
‫‪.dim W ≤ dim V +‬‬
‫אכן‪ ,‬אם ⊥ ‪ ,α ∈ W, β ∈ V , γ ∈ V‬אז ‪.α + β + γ = 0‬‬
‫‪−‬‬

‫‪0‬‬ ‫=‬ ‫)‪f (α, α + β + γ) = f (α, α) + f (α, β‬‬

‫‪0‬‬ ‫=‬ ‫)‪f (β, α + β + γ) = f (β, β) + f (β, α‬‬
‫‪⇒ 0 > f (β, β) = f (αα) > 0‬‬
‫‪⇒ f (β, β) = f (αα) = 0‬‬

‫מכיוון ש־ ‪ f‬חיובית בהחלט על ‪ ,W‬ו־ ‪ α ∈ W‬כך ש־)‪ , 0 = f (α, α‬הרי ש־‪ .α = 0‬באופן דומה‪ ,‬כי ‪ f‬שלילית‬
‫בהחלט על ‪ , V −‬נקבל כי ‪ . β = 0‬לכן גם ‪ γ = 0‬והוכחנו כי ⊥ ‪ W, V − , V‬בת״ל‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬כל וקטור ‪ β ∈ V‬האורתוגונלי לכל ‪ ,V‬שייל ל־ ⊥ ‪.V‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫הראנו שאם ‪ W ⊂ V‬עליו ‪ f‬חיובית בהחלט‪ ,‬אז ‪. W ⊂ V +‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪‬‬
‫אנחנו רוצים להראות ש־ ‪ d = dim V +‬אינו תלוי ב־‪ .B‬כלומר‪ ,‬אם ‪ B 0‬בסיס לפיו ‪ [f ]B 0‬מהצורה ‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪.‬‬ ‫‪..‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪..‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪.‬‬
‫‪0‬‬
‫אז ‪ ,dim V 0+ = dim V +‬כאשר ‪ V +‬החלק החיובי המתאים ל־ ‪ .B 0‬לשם כך מספיק להראות שאם ‪ W ⊆ V‬עליו‬
‫‪ f‬חיובית בהחלט‪ ,‬אז ‪ .dim W ≤ dim V +‬הראינו זאת‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.22‬הסיגנטורה של המטריצה היא ‪ ,d − s‬כאשר ‪ d‬הוא מספר ה־”‪ ”1‬ו־‪ s‬הוא מספר ה־”‪.” − 1‬‬
‫דרגת המטריצה היא ‪.d + s‬‬

‫‪49‬‬
 ‫תבניות אנטיסימטריות‬ ‫‪3.2‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫תבניות אנטיסימטריות‬ ‫‪3.2‬‬

‫נניח מעתה כי ‪ F‬שדה חלקי ל־‪.C‬‬
‫יהא ‪ V‬מרחב וקטורי מעל ‪.F‬‬

‫הגדרה ‪ 3.23‬תבנית בילינארית ‪ f : V × V → F‬נקראת אנטיסימטרית אם )‪ f (α, β) = −f (β, α‬לכל ‪.α, β ∈ V‬‬

‫טענה ‪ 3.24‬תבנית ‪ f‬היא אנטיסימטרית ⇒⇐ ‪ [f ]B‬מטריצה אנטיסימטרית ביחס לבסיס ‪.B‬‬

‫הוכחה‪ :‬כיוון אחד ־ ברור‪.‬‬

‫בכיוון השני‪ ,‬אם } ‪ B = {α1 , . . . , αn‬לפיו ‪ A = [f ]B‬אנטיסימטרית‪ ,‬אז לכל ‪ α, β ∈ V‬עם וקטורי קוארדינטות‬
‫‪ X, Y‬בהתאמה‪ ,‬יש לנו‬

‫)‪f (α, β‬‬ ‫‪= X t AY‬‬

‫)‪f (β, α‬‬ ‫‪= Y t AY‬‬

‫אבל‬
‫‪
t‬‬
‫)‪f (α, β‬‬ ‫‪= X t AY = X t AY‬‬
‫)‪= Y t At X = −Y t AX = −f (β, α‬‬

‫טענה ‪ 3.25‬המרחב הוקטורי ) ‪ L (V, V, F‬של כל התבניות על בי לינאריות על ‪ V‬מתפרק לסכום יש של תתי המרחבים‬
‫של התבניות הסימטריות על ‪ V‬והתבניות האנטיסימטריות על ‪.V‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪1‬‬
‫= ‪.fa‬‬ ‫‪2‬‬ ‫= )‪ fs (α, β‬ו־}))‪{f (α, β − f (β, α‬‬ ‫‪2‬‬ ‫הוכחה‪ :‬אם ‪ f‬תבנית בילינארית‪ ,‬אז })‪{f (α, β) + f (β, α‬‬
‫אז אלו תבניות סימטרית ואנטיסימטרית בהתאמה ו־‬

‫‪f = fs + fa‬‬

‫משפט ‪ 3.26‬יהיא ‪ V‬מרחב וקטורי ממימד ‪ n‬מעל ‪ . F ⊆ S‬תהא ‪ f‬תבנית אנטיסימטרית על ‪.V‬‬
‫המצייצגת את ‪f‬היא סכום ישר‬
‫‬ ‫אז הדרגה‪ r ,‬של ‪ f‬זוגית‪ , r = 2k ,‬וקיים בסיס מסודר של ‪ B‬לפיו המטריצה‬
‫‪0 1‬‬
‫‪.‬‬ ‫של מטריצת האפס מסדר )‪ ,(n − r) × (n − r‬ו־‪ k‬עותקים של המטריצה מסדר ‪ 2 × 2‬־‬
‫‪−1 0‬‬
‫‪‬‬ ‫‬ ‫‪‬‬
‫‪0 1‬‬
‫‪ −1 0‬‬ ‫‪0‬‬
‫‪‬‬ ‫‬ ‫‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪[f ]B = ‬‬
‫‪‬‬ ‫‬ ‫‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪−1‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬ ‫‪0‬‬ ‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪..‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪.‬‬

‫הוכחה‪ :‬נניח כי ‪ ,f
6= 0‬אז קיימים ‪ α, β ∈ V‬כך ש־ ‪ .f (α, β) 6= 0‬אפשר להניח כי ‪) f (α, β) = 1‬אם‬
‫‪ ,f (α, β) = c‬אז ‪( f α 1c , β = 1‬‬
‫כמו כן‪ ,‬ברור כי ‪) f (α, α) = f (β, β) = 0‬מהאנטיסימטריות(‪ .‬נוודא ש־}‪ {α, β‬בת״ל ־ יהא ‪γ = cα + dβ‬‬
‫כלשהו‪ ,‬אז ‪ ,f (γ, α) = −d‬ו־‪ . f (γ, β) = c‬לכן‪,‬‬

‫‪γ = f (γ, β) α − f (γ, α) β‬‬ ‫)‪(1‬‬

‫‪50‬‬
‫תבניות אנטיסימטריות‬ ‫‪3.2‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫בפרט‪ α ,‬ו־‪ β‬בהכרח בת״ל‪ ,‬כי אם ‪ γ = 0‬אז מ־‪.c = d = 0 ,1‬‬

‫יהא }‪ W ,W = sp {α, β‬תת מרחב דו ממדי של ‪.V‬‬
‫⊥ ‪.W ∩ W‬‬ ‫נגדיר } ‪ .W ⊥ = {δ ∈ V |f (δ, w) = 0, ∀w ∈ W‬נוכיח כי ⊥ ‪ .V = W ⊕ W‬נשים לב כי־ ‪= 0‬‬
‫נובע מכך שכל וקטור ‪ ,γ ∈ W‬מקיים‪. γ = f (γ, β) α − f (γ, α) β :‬‬
‫יהא ‪ ,ε ∈ V‬ונכתוב ־‬

‫‪ε‬‬ ‫‪= f (ε, β) α − f (ε, α) β + ε − f (ε, β) α + f (ε, α) β‬‬

‫מספיק להראות ש־ ⊥ ‪.δ = ε − f (ε, β) α + f (ε, α) β ∈ W‬‬

‫אכן‪,‬‬

‫‪f (δ, α) = f (ε, α) − f (ε, α) = 0‬‬

‫באופן דומה‪,‬‬

‫‪f (δ, β) = f (ε, β) − f (ε, β) = 0‬‬

‫כלומר‪ ε ,‬הוא סכום של וקטור ב־ ‪) W‬צירוף לינארי של ‪ (α, β‬ווקטור ב־ ⊥ ‪.(δ) W‬‬
‫מכיוון ש־ ‪ ,dim W ⊥ < dim V‬והצמצום של ‪ f‬על ⊥ ‪ W‬היא תבנית אנטי־סימטרית‪ ,‬הרי שמהנחת האינדוקציה‪,‬‬
‫הטענה נובעת‪ ,‬כלומר ־ באינדוקציה נבנה סדרה של זוגגות של וקטורים ־ ) ‪ (α1 , β1 ) , (α2 , β2 ) , . . . (αk , βk‬עם‬
‫התכונות הבאות‪:‬‬

‫• ‪ ,f (αi , βi ) = 1‬לכל ‪1 ≤ j ≤ k‬‬

‫• ‪ f (αi , αi ) = f (βi , βj ) = f (αi , βj ) = 0‬לכל ‪ ,i 6= j‬וגם ‪f (αi , αi ) = f (βi , βi ) = 0‬‬

‫• } ‪ ,Wj = sp {αj , βj‬מרחב דו מימדי‬

‫• ⊥ ‪V = W1 ⊕ . . . ⊕ Wk ⊕ V‬‬

‫מסקנה ‪ 3.27‬נניח כי ‪ f‬תבנית אנטי סימטרית לא מנוונת על ‪ .V‬אז ‪ dim V‬זוגי‪ .‬יהא } ‪ ,{α1 , β1 , . . . , αk , βk‬הבסיס‬
‫של ‪ V‬שנבנה במשפט ‪.3.26‬‬
‫אם נשנה את סדר האברים בבסיס זה‪ ,‬נקבל ייצוג נוח להרבה חישובים‪ .‬יהא‬

‫} ‪B = {α1 , α2 , . . . , αk , βk , βk−1 , . . . , β1‬‬

‫אז‪ ,‬המטריצה שמייצגת את ‪ f‬ביחס לבססי זה היא מטריצת בלוקים‬

‫‬ ‫‬
‫‪0‬‬ ‫‪J‬‬
‫= ‪[f ]B‬‬
‫‪−J‬‬ ‫‪0‬‬

‫כאשר ‪ J‬היא המטריצה מסדר ‪ k × k‬הבאה‪:‬‬

‫‪‬‬ ‫‪‬‬
‫‪0‬‬ ‫‪1‬‬
‫‪J =‬‬ ‫‪‬‬
‫‪1‬‬ ‫‪0‬‬

‫‪51‬‬
 ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬ ‫חבורות של תבניות‬ ‫‪3.3‬‬

‫חבורות של תבניות‬ ‫‪3.3‬‬

‫תבניות לא מנוונות מגדירות חבורות של אופרטורים )של מטריצות(‪.‬‬

‫הגדרה ‪ 3.28‬תהא ‪ f‬תבנית בילינארית על מרחב וקטורי ‪ ,V‬ויהא ‪ T : V → V‬אופרטור על ‪.V‬‬

‫נאמר ש־ ‪ T‬שומרת את ‪ f‬אם‬

‫‪f (T α, T β) = f (α, β) , ∀α, β ∈ V‬‬

‫טענה ‪ 3.29‬תהא ‪ f‬תבנית בילינארית לא־מנוונת על ‪ ,V‬ונגדיר }‪G = {T : V → V |f (T α, T β) = f (α, β) ∀α, β‬‬
‫‪ ,‬כלומר ‪ G‬קבוצת ההעתקות מ־ ‪ V‬לעצמה ששומרות את ‪.f‬‬
‫אזי ‪ G‬חבורה ביחס להרכבה‪.‬‬

‫הוכחה‪) :‬ברור שהיא סגורה להרכבה‪ ,‬נראה קיומו של הפיך(‬

‫תהא ‪ T ∈ G‬ויהי ‪ .α ∈ ker T‬אז לכל ‪,β ∈ V‬‬

‫)‪0 = f (T α, T β) = f (α, β‬‬

‫מכיוון ש־ ‪ f‬אינה מנוונת‪ ,‬הרי שבהכרך ‪ ,α = 0‬ולכן ‪ T‬הפיכה‪.‬‬

‫כעת‪ ,‬לכל ‪,α, β ∈ V‬‬

‫)‪f T −1 α, T −1 β = f T T −1 α, T T −1 β = f (α, β‬‬

‫
‬ ‫
‬

‫לכן ‪ ,T −1 ∈ G‬ו־‪ G‬חבורה‪.‬‬

‫בשפה של מטריצות‬ ‫‪3.3.1‬‬

‫בהקבע בסיס ‪ B‬של ‪ ,V‬נקבל חבורה של מטריצות‪ ,‬ה״שומרות״ את ‪.f‬‬
‫‪0‬‬
‫באופן מדוייק יותר‪ ,‬נסמן ‪ .A = [f ]B‬אז לכל ‪ ,α, β ∈ V‬יהי ‪.Y = [α]B X = [α]B‬‬
‫אזל‬

‫‪f (α, β) = X t AY‬‬

‫יהא ‪ T : V → V‬השומר על ‪ ,f‬ותהא ‪ .M = [T ]B‬אז קיבלנו כי )‪ ,f (T α, T β) = f (α, β‬כלומר כי‬

‫‪t‬‬
‫‪(M X) A (M Y ) = X t AY‬‬

‫באופן שקול‪,‬‬

‫‪X t M t AM Y = X t AY‬‬
‫
‬

‫וזה קורה ⇒⇐ ‪.M t AM = A‬‬

‫מסקנה ‪ 3.30‬תהא ) ‪ A ∈ GLn (F‬נתונה‪ .‬אז‬

‫‪G = M ∈ GLn (F ) |M t AM = A‬‬

‫‬ ‫ ‬

‫היא חבורה ביחס לכפל מטריצות‪.‬‬

‫הערה ‪ 3.31‬אם ‪) f‬מעל ‪ ,F‬עם מציין =‪ (2 6‬לא מנוונת וסימטרית‪ ,‬אז ‪ T : V → V‬שומרת על ‪ T ⇐⇒ f‬שומרת את‬
‫התבנית הריבועית מהתאימה ‪.q‬‬

‫‪52‬‬
‫חבורות של תבניות‬ ‫‪3.3‬‬ ‫תבניות בי־לינאריות‬ ‫‪3‬‬

‫דוגמאות‬

‫• על ‪ Rn‬או ‪ ,Cn‬יש לנו את התבנית הריבועית‬

‫‪n‬‬
‫‪X‬‬
‫= ) ‪q (x1 , . . . , xn‬‬ ‫‪x1i‬‬
‫‪i=1‬‬

‫אז החבורה המתאימה כאן נקראת ״החבורה האורתוגונלית״‪ .O (n, R) , O (m, C) ,‬ביחס לבסיס הסטנדרטי‪,‬‬
‫מתקבלות המטריצות }‪) {A ∈ GLn (R) |AAt = I‬אוניטריות‪/‬אורתוגונליות(‪.‬‬
‫‪p‬‬ ‫‪n‬‬
‫‪x2j −‬‬ ‫• על ‪ , Rn‬יש לנו את התבנית הריבועית ‪x2j‬‬
‫‪P‬‬ ‫‪P‬‬
‫= ) ‪ .q (x1 , . . . , xn‬התבנית הסימטרית המתאימה‬
‫‪j=1‬‬ ‫‪j=p+1‬‬
‫היא מסיגנטורה ‪ .p − (n − p) = 2p − n‬מקבלים את החבורה הפסבדו־אורתוגונלית ־ )‪ .O (n, p‬יש לנו ‪n + 1‬‬
‫חבורות כאלו )‪.(0 ≤ p ≤ n‬‬

‫משפט ‪ 3.32‬יהא ‪ V‬מרחב וקטורי ‪ n‬מימדי מעל ‪ ,C‬ותהא ‪ f‬תבנית סימטרית לא־מנוונת על ‪ .V‬אז החבורה ‪G‬‬
‫השומרת את ‪ f‬איזומורפית ל־)‪. O (n, C‬‬
‫הוכחה‪ :‬ממשפט שהוכחנו‪ ,‬קיים ל־ ‪ V‬בסיס ‪ B‬לפיו ‪ ,[f ]B = I‬לכן ההעתקה‬

‫)‪G → O (n, C‬‬

‫‪T‬‬ ‫‪7→ [T ]B‬‬

‫היא איזומורפיזם של חבורות‪.‬‬

‫משפט ‪ 3.33‬יהא ‪ V‬מרחב וקטורי ‪n‬־מימדי מעל ‪ ,R‬ותהא ‪ f‬תבנית סימטרית לא מנוונת על ‪ ,V‬אז החבורה ‪G‬‬
‫השומרת על ‪ f‬איזומורפית ל־)‪ O (n, p, R‬עבור איזשהו ‪.0 ≤ p ≤ n‬‬

‫נתבונן בתבנית הריבועית ‪ q‬על ‪ R4‬הבאה‪:‬‬ ‫דוגמה ־ חבורת לורנץ‬

‫‪q (x, y, z, t) = t2 − x2 − y 2 − z 2‬‬

‫ההעתקה ‪ T : V → V‬השומרת את ‪ q‬נקראת ״טרנספורמצית לורנץ״‪ ,‬והחבורה ‪ G‬המתאימה )חבורת כל האופרטורים‬

‫השומרים את ‪ (q‬נקראת ״חבורת לורנץ״‪.‬‬
‫נבנה כמה טרנספורמציות לורנץ ־‬
‫ראשית‪ ,‬יהא } ?‪ .H = {A ∈ M2 (C) |A = A‬זהו מרחב וקטורי מעל ‪ .R‬יהא‬
‫∼‬
‫=‬
‫‪Φ : R4‬‬ ‫‪H‬‬
‫→‬
‫‬ ‫‬
‫‪t+x‬‬ ‫‪y + iz‬‬
‫)‪(x, y, z, t‬‬ ‫→‪7‬‬
‫‪y − iz‬‬ ‫‪t−x‬‬

‫זהו איזומורפיזם של מרחבים וקטורים מעל ‪ .R‬קל לבדוק‪ ,‬כי )‪ .q (x, y, z, t) = det Φ (x, y, z, t‬לכן‪ ,‬מספיק למצוא‬
‫אופרטורים ‪ H → H‬ששומרים את הדטרמיננטה‪.‬‬
‫תהא )‪ ,M ∈ M2 (C‬ונגדיר את האופרטור ־ ‪ .A 7→ M AM ? ,Um : H → H‬מכיוון ש־‬
‫‪2‬‬
‫‪det (M AM ? ) = |det M | det A‬‬
‫‪2‬‬
‫אז לכן‪ ,‬כל ‪ M‬ב־)‪ GL2 (C‬עם ‪ ,|det M | = 1‬מגדירה אופרטור על ‪ H‬ששומר על ‪ ,det‬ולכן דרך ‪ ,Φ‬טרנספורמצית‬
‫לורנץ על ‪.R4‬‬
‫‪fin.‬‬

‫‪53‬‬